עצרתי את המשאית ליד הבית הישן. בעודי מוציא את בקבוקי
הזכוכית, הבטתי בבית וחשבתי לעצמי, שמעולם לא ראיתי מי מתגורר
בו. ארבעה בקבוקי חלב, בכל יום רביעי. זה היה מוזר, שכן את כל
תושבי השכונה כבר הכרתי, אולם את הדיירים בבית הזה טרם הכרתי.
היה זה בית קטן, ישן, כמעט מתפורר, מכוסה בצמחייה סבוכה, אולם
מבעד לחלונות תמיד היה אור חמים, ולעתים היה נישא גם ריח של
עוגה שהרגע נאפתה. עת הנחתי את הבקבוקים ליד הדלת, הרגשתי
שהדלת נפתחת. הרמתי את ראשי. מולי עמדה בחורה צעירה ויפה, על
גופה רק שמלה קיצית פרחונית וסנדלים מרופטים. היא חייכה. "הבאת
את החלב בדיוק בזמן", אמרה בקול שקט. "אני רק עושה את עבודתי",
השבתי. "שמא תרצה להיכנס? בדיוק אפיתי עוגת תפוחים", שאלה.
"אני מתנצל, אינני יכול", עניתי לה, "יש לי עוד חלב רב לחלק
ברחבי השכונה. עבודתו של מחלק החלב לעולם אינה נגמרת".

המקרה הזה לא התרחש, כמובן, אלא בראשי. אין מנוס: בימינו, עם
התפתחות הטכנולוגיה, כבר אין צורך במחלקי חלב. אנשים נוסעים
במכוניות המנהלים החדישות שלהם אל הסופרמרקטים הגדולים ורוכשים
מאות ליטרים של חלב מדי יום. זוהי התעשייה עבורכם, רבותיי. כבר
אין מגע אישי, אין חיוך, אין עוגות תפוחים, אין שמלות
פרחוניות. רק סופרמרקטים עם בקבוקי חלב מפלסטיק - מפלסטיק! -
ושתיקה רועמת. נראה שרק אני היחיד המכיר בחשיבותו של החלב.
לפיכך השגתי לי עבודה בקו שירות הצרכנים של "תנובה". מדי יום
מתקשרים אלינו אנשים רבים ובפיהם תלונות: "החלב שלי הפך
לגבינה", "ליוגורט שלי יש טעם משונה" ואף "הגושים בקוטג' שלי
קטנים מדי". בעבודה שלי אין הרבה תהפוכות. אין רבים שמתקשרים
לשבח. הכל תלונות. נוסח התשובה אליהם הוא אחיד: "תנובה מתנצלת
מאוד על הנזק שנגרם לך. אנא תן לנו את המקום והתאריך שבו נקנה
החלב ואת כתובתך, בכדי שנוכל לשלוח לך את הפיצויים ההולמים".
זה מרגיע את רוב האנשים, ויש אף את ההגונים במיוחד, אלא
שאומרים ש"אין להם צורך בפיצויים, בסך הכל חלב, לא נגרם נזק"
וכהנה וכהנה. ובכן, ככה זה בדורנו. "בסך הכל חלב". הם אינם
מבינים את חשיבותו התזונתית והרגשית של החלב. הם אינם מודעים
לכך שב-100 מיליליטר של חלב יש 100 גרם של סידן ועוד חמישה
ויטמינים! את חשיבותו הם לא מבינים. אני צורך רק מוצרי חלב.
בלילות אני חולם שאני עובד כחלבן.

התור שלי לרופא נקבע לשעה 8 בבוקר, שכן הייתי אמור להתחיל את
עבודתי ב"תנובה" בשעה 9. היה זה ערב ראש השנה. "בדיקות הדם שלך
חזרו", אמר לי הרופא וסגר מאחוריי את דלת משרדו, "אני חושב
שמוטב שתשב". התיישבתי בכיסא, רועד. ידעתי כבר מה הוא רצה
להגיד לי. החשש קינן בי מאז שהתחילו כאבי הבטן ותופעות המעיים.
"אני מצטער", אמר לי הרופא, "אתה רגיש ללקטוז". פרצתי בבכי.
"מה זה אומר, דוקטור?" זעקתי. "לא תוכל..." הרופא גמגם, "לא
תוכל לצרוך מוצרי חלב יותר". "לא!", צעקתי, "חיי אינם חיים ללא
החלב!". הדלת נפתחה ודרכה נכנסה אחות. כנראה שמעה את זעקות
השבר שלי מבעד לדלת המוגפת. היא ליטפה את ראשי ואמרה "לא נורא,
יהיה בסדר".

בשעה 12 בצהריים צלצל הטלפון. הבטתי במראה בדרכי אליו. פניי
הזדקנו במספר שנים בשעות האחרונות. על פניי גדלו זיפים בני
מספר ימים, ושערי היה ארוך ופרוע. הרמתי את השפופרת ונהמתי
משהו לתוכה. "למה לא הגעת לעבודה?" שאל קול זועם מצידו השני של
הקו. הוא צדק. שכחתי לחלוטין. לא הייתה לי תשובה לשאלתו. "אל
תגיע לעבוד פה יותר", אמר הבוס שלי, "תנובה אינה מעוניינת
להעסיקך יותר בשירותיה".

השעה הייתה שעת ערב, והשמיים כבר החשיכו. השקיעה הגיעה מוקדם
יותר בימים האחרונים. אני ישבתי על הרצפה בסלון ביתי. מסביבי
היו מפוזרים כעשרה בקבוקי חלב ריקים ומספר כוסות שבורות. שתיתי
את כולם. בידי הייתה עוד כוס חלב, הכוס האחרונה, וכשקירבתי
אותה לפי, קפץ עליי תיקן גדול וכה נבהלתי עד שהפלתי את כוס
החלב מידיי. אין דרך לתאר במילים את הרגשתי בעודי בוכה מעל
החלב שנשפך, דמעותיי יוצרות גלים קטנים בתוך הנוזל הלבן, החלק
הזה. עולמי חרב עליי. האם ימצאו את גופתי בתוך שלולית חלב,
לאחר ששפרה שתתה את מרביתו ואף אכלה את עיניי? לא, איני מוכן
לכך. ניגשתי אל המקלחת. התקלחתי מקלחת כזו של חורף, מלאת אדים,
שהמים בה חמים מדי רק קצת, וצורבים מעט את העור האדום, המגורה.
לאחר מכן נשכבתי במיטתי, נושם את האוויר שהחל להיות סתווי
במקצת.

בלילה חלמתי שאני אוכל עוגת תפוחים בחברתה של הבחורה בשמלת
הפרחים, ושאנחנו שמחים, ושאני עובד כקצב, ושבעולם אין חלב כלל
וכלל.