אני רוצה לנסות להבטיח לך להבטיח לעצמי שיהיה בסדר.
משום מה נדמה שכל פעם שאנחנו אומרים שיהיה בסדר, המצב הולך
ומשתבש.
עזה עושה לי טוב, באמת שכן, אני נשבע לך. מרגש אותי לחשוב שאני
כאן. מרגש אותי לחשוב שאני עושה משהו באמת מועיל, שאני תורם
למישהו, או משהו. מלהיב אותי לחשוב שאני עושה היסטוריה, גם אם
היא היסטוריה נוראית, אכזרית, ושהשם שלי לא יופיע בשום עיתון.

את תדעי, ואני אדע (ואשר יהיה חייב לדעת כי אני מזיין לו את
השכל כל היום) שהייתי שם וראיתי את הכל קורה בזמן אמת.
ובקרוב - לאף אחד לא יהיה אכפת. אני רוצה לשאול אם את חושבת
שאם הייתי חטוף היה אכפת לך יותר. אבל אני לא אשאל, כי לא
מדברים ככה על חטופים.
זה נוראי לחשוב את זה, אבל לפעמים אני מדמיין איך זה אם הייתי
חטוף. איך כל הצבא היה נערך בשבילי. איך הכבישים היו מתמלאים
במכוניות שבדרכן למבצע להציל אותי - אלפי נהגים רק לכבודי.
הבחורה היפה ממחסן הקשר תכין את הסוללות במם-קוף (מכשיר קשר)
שבו ישמעו אותם אומרים שמצאו אותי.
לא משנה מה - תדאגי שהתמונה שלי בעיתון תהיה עדכנית, או לפחות
אחת מוצלחת. תשימי את התמונה מהצניחה החופשית, שיחשבו שהייתי
אמיץ.

ספרתי שנה מהיום שקיבלתי נשק, ונדמה שזו השנה הכי קצרה והכי
ארוכה בחיים שלי באותו הזמן - תסבירי לי איך זה קורה. ואיך זה
שבמקום לחלום עליך בלילות, אני חולם על מחסניות.  
תבטיחי לי שלא תכעסי. ותבטיחי לי שלא תבכי, ותבטיחי לי שלא
תחכי - כי אני לא חוזר לעצמי יותר.

ואת תשאלי אם פגשתי בחורות אחרות. ואני ארצה להשמע ציני ואגיד
לך שלא פגשתי בחורות (לא יהודיות לפחות).
עזה מרגשת אותי, ואת כבר לא.
השירים שאהבתי להשמיע לך, כבר לא מזכירים לי אותך, אלא בתים
מחוררים ואנשים עם דיבור ציני עד מוות (באמת עד מוות).
אני שונא את זה, ולא יכול להפסיק עם זה.
מחפש עוד מישהו לירות לו במרכז מסה.
הצורך האינסופי הזה לישון בחיים לא יעזוב, ואת אף פעם לא
תביני.
הים בשבילך יהיה המקום הכי רומנטי בעולם, בשבילי הוא יריח
מאבק, ותאילנד מחכה לך, והתאילנד היחידי שלי יהיה הסימן לישון
סוף סוף.

ואת יודעת, זה כבר לא מלחיץ כמו פעם לראות אנשים מתים. וזה
משאיר אותך אדיש לשמוע עוד שם ועוד שם עד שהשמות הופכים ללא
יותר מאבק- מחתיכות אדם קבורות (אם אתה חייל אז באמת יש לך מזל
, ואתה מקבל ארון)  משהו כמו 4  מטרים תקניים מתחת לאדמה.
ואז מת לך אחד ממש בין הידיים, ממש מתחת לאף, ממש ממש.
אתה מגלה שאתה מכיר את אותו החייל. ואז נופל אסימון , ועוד
אחד.
וזה כבר אבסורד- כי יש לך כל כך הרבה אסימונים למאה שיחות
טלפון לפחות- אבל אתה לא מסוגל לדבר עם אף אחד. אפילו לא
איתך.

ברגע זה הבנתי שהחיים שלנו הופכים להיות מקבילים. קווים
מקבילים לא מתנגשים, אפילו לא משיקים. לא מתנשקים. לא אוהבים.
לא מבינים.

אני אנסה להבטיח לך להבטיח לעצמי שיהיה בסדר.
עד אז, תבטיחי לי שתשני טוב הלילה.