New Stage - Go To Main Page

עליסה מורנו
/
סוכריות קופצות

אני רוצה לסתור את כל המעשיות ששמעתי לאחרונה ולספר לכם -
שבשניה לפני שאתה מת, לא עובר לך כלום בראש. אתה לא רואה את כל
חייך עוברים לנגד עינייך, אהבת חייך לא מופיעה פתאום לבושה
בלבן, ואתה לא מתחיל להאמין באלוהים. הדבר היחידי שאתה מרגיש
הוא את דפיקות הלב המהירות, את החוסר באוויר, ואת הרצון שהכל
ייגמר ועכשיו, כמה שיותר מהר. אבל בראש - לא עובר לך כלום.
נאדה.

אם להיות כנה, אף פעם לא עמדתי למות, אפילו לא קרוב. הכי קרוב
למוות היה כשבלעתי חרוז בגיל 7 ואחותי הגדולה עשתה לי היימליך.
מצחיק, חלק גדול מהילדים בני ה-18 במדינה הזו נחשבים כ"מישהו
שמסכן את חייו". מעולם לא הרגשתי ככה במשך כל שלוש השנים שלי
כרכוש המדינה. כשהתגייסתי לא באמת שקלתי בכובד ראש מהו המקום
הכי בטוח, הכי נחשב, הכי רצוי או הכי ידידותי להגיע אליו.
הגורל, או צחוק הגורל הביא אותי לחיל התותחנים. אני אומר צחוק
הגורל, כי שם המשפחה שלי הוא תותחני. כשאתה טירון בחיל
התותחנים, ושם המשפחה שלך הוא תותחני, יש רק אפשרות אחת -
להפוך לבדיחה של הפלוגה, של הבסיס, ואולי אפילו של החיל. כן,
בשלב מסוים אני חושב שהפכתי אפילו לבדיחה של החיל. ליאור
תותחני, מספר אישי 6178450, חיל לשעבר בחיל התותחנים. למה אני
מספר לכם את זה? באמת שאין לי מושג. אולי כדי לגרום לכם לרחם
עלי.

בצבא הכרתי את רונה. לרונה יש שיער שחור גלי, פוני שמכסה את
עין שמאל וגומת חן אחת. רונה משתמשת בסוכריות קופצות כדי
להעשיר את חיי המין שלה. מיותר לציין שגם אני התחלתי להשתמש
בהן אחרי שהכרתי אותה. רונה השתחררה לפני שנה וחודשיים , ואני
לפני חודשיים. טלפון אחד מההורים שלה מספר לי שקפיצה לא מוצלחת
שלה מצוק בדרום אמריקה השאירה אותה משותקת. ואיך שאני מנתק את
הטלפון אני חושב רק על דבר אחד - מעניין מה עבר לה בראש בשניה
שהיא הבינה שהיא עומדת למות. מעניין אם היא חשבה עלי, או לפחות
על סוכריות קופצות - שזה כמעט כמו לחשוב עליי, או שפשוט נגמר
לה האוויר, והראש שלה התמלא בריק עצום ופשוט לא עבר בו כלום.
כמה דקות אחרי זה אני כבר מדמיין את השנה הבאה בחיים שלי. חצי
שנה שבה אני תומך בה, מחזיק לה את היד. מעודד את רונה - "יש
עוד סיכוי שתוכלי ללכת...", " עם קצת רצון אפשר הכל" .
בחודשים הבאים שנינו נודה בזה שהיא לא תוכל ללכת יותר, ואני
אתחיל לנסח נאומי פרידה. תעבור חצי שנה, ואני אהיה אדם חופשי.
רונה תסלח לי, כי היא תדע ששנה שלמה ניסינו, ופשוט לא הלך.
והיא תרגיש אשמה שסחבה אותי שנה שלמה, מבלי שהיא מסוגלת אפילו
לפתוח את הרגליים כמו שצריך. ואני אמשיך הלאה.

ישבתי ליד הטלפון במשך שעה, והרגשתי די רע עם עצמי שאני עומד
לעזוב את רונה. בטלוויזיה מספרים שמצאו זן חדש של חיות באיזו
מערה. חבל שלא מצאו זן חדש של אנשים, חשבתי לעצמי.  אנשים שלא
הופכים להיות הבדיחות של המחלקה, שלא מערבים סקס וסוכריות
קופצות, אנשים שלא עוזבים את החברות המשותקות שלהם.
המחשבות שלי נודדות למוות. אני חושב שהייתי מעדיף אם רונה
הייתה מתה באותה הנפילה מהצוק. אני חושב שגם היא הייתה מעדיפה.
אם אני הייתי קופץ, הייתי מעדיף למות. ואחרי שאני אמות , מה?
כל כך הרבה זמן אדם מתכנן את החיים שלו, אף אחד לא מתכנן את
החיים שאחרי המוות. ופתאום התחשק לי לתכנן את החיים שאחרי
המוות שלי.

חשבתי לפרסם את כל הדברים שאי פעם כתבתי, את כל הציורים שאי
פעם ציירתי, ואת כל מנגינות שהלחנתי. רונה תמיד הייתה אומרת
שאני כותב מצויין, שאני מלחין אדיר, שאני צייר דגול. רונה היא
שקרנית לא רעה. אני אוהב כשבחורות משקרות לך כדי שתאהב אותן
בחזרה.

הייתי רוצה שיזכרו ממני משהו, לא משנה מה. שמשהו יכריח את כל
עוברי האורח בעיר הזו להיות מודעים לכך שפעם, בתקופה מסוימת,
היה אדם חסר תכלית בשם ליאור תותחני. אני מגיע למסקנה שהדרך
היחידה לעשות זאת היא למצוא רחוב ולקרוא לו על שמי. מאות
רחובות בעיר הזו, של אנשים שאין לנו מושג מי הם, או מה הם היו.
אנשים שפעם נחשבו למשהו, אנשים שאני אמור לדעת מה הם עשו ומתי.

אני רק רוצה שכשמישהו יצטרך להגיע למרכז המסחרי בביאליק הוא
יצטרך לעבור קודם ברחוב שלי. שנהג מונית יודיע בקשר שהוא נמצא
ב"רחוב תותחני". שבחורה צעירה שאיבדה את הדרך תוכל לקבל הכוונה
מאיש זקן - "את פונה ימינה ב"תותחני" ומשם ממשיכה עד
הרמזור..." ובצומת שבין רחוב תותחני לביאליק תיהיה הפיצוציה
הכי גדולה בעיר, והיא תהיה פתוחה 24 שעות ביממה, ומכל העיר
יבואו לשבת ב"אימפריה של שלומי". ובדרך לשם, ממש לפני שהם
חוצים את מעבר החצייה בצומת הגדול הם יביטו על הרצפה, יגלו
שדרכו על מסטיק, יזרקו איזו קללה וירימו את מבטם לעבר השלט
הנכסף - "רחוב תותחני".

וכאן מסתכם התכנון שלי של החיים שאחרי.

רונה באה, רונה הלכה. האנשים ברחוב מתחתי מתחלפים בקצב לא רע.
אני מדביק לכל אחד סיפור חיים לפי מצב הרוח. קבצן ברמזור מבקש
נדבות לתוך כוס קלקר ישנה. אם נעשה ממוצע גס, בערך עשירית
מהאנשים משלשלים לו מטבעות לכוס - השאר נועלים את הדלתות. אני
מנסה לנחש מתי נגמרו לו ככה החיים, ומדמיין מתי שלי ייגמרו.
החיים של רונה נפסקו ברגע אחד, בקפיצה אחת, ועכשיו היא מתחילה
חיים אחרים לגמרי. מעין גלגול חיים שני במחזור חיים אחד. חיים
בלי ליאור, חיים בלי הליכות וטיולים לאור ירח, וקפיצות מצוקים,
וסוכריות קופצות.  
ופתאום מתבהר לי שהחיים הם נטולי עלילות. אין התחלה אמצע
וסוף. ההתחלות הן אינסופיות , והסופים מתחילים עידנים חדשים.
ומכל ההגדרות האלו מתחיל להתייבש לי השכל. אני חושב שאני צריך
לישון, ובמקום זה אני מוצא את עצמי מטייל ברחוב הכי נוסטלגי
בעיר הזו. ובמקום מספרים אני מדמיין שהשם שלי כתוב שם על השלט
"רחוב תותחני". ובפינת הרחוב אני נעצר ב"אימפריה של שלומי",
קונה סוכריות קופצות - וחושב קצת על רונה, וכמה שהיה יכול
להיות נחמד אם היא הייתה פה איתי.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 11/6/06 13:33
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עליסה מורנו

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה