לא עוד יום ולילה טרופים. לא התיימרות לנחם ולהסביר.
רק אשמים נוכחים בשעות הללו - אנשים והפשעים שבצעו.
כמו בכל שישי אחר,
היא מנקה את הסלון ביסודיות, שוטפת את הרצפה ומנקה את החלונות.
מן הפינות היא מושה את קורי העכביש ופיסות האבק שהצטברו במהלך
השבוע. את המטבח והחדרים סיימה עוד קודם לכן ואת הסלון שמרה
לסוף. בדרך זו, כך חשבה, תוכל לשמר בתוך הבית את הקרירות העולה
מן המים המתאדים. היא גורפת את המים למקלחת הבוהקת, מושכת אותם
אל הפיר הפתוח.
היא מרוכזת כולה בעבודה, רואה רק את משיכות המגב ברצפה, מצייר
סימנים לא רצויים. מצחה עטור אגלי זיעה ושערה פזור ברשלנות על
פניה ועורפה. מדי פעם היא מרפה מן המגב, מנגבת בנימת כאב את
ידיה הלחות בחולצה הדהויה שהיא לובשת. צווארונה נגזר ויחד עם
מכנסי הברמודה הגבריים, משווה לה מראה של קבצנית. כשהיא מסיימת
היא מטילה את הסמרטוט הלח למראשותיה ופוצחת במלאכת הניגוב
שתשלים את הניקיון. היא עוברת בכל רחבי הדירה הקטנה, חדר חדר,
רהיט רהיט. לבסוף היא מגיעה לסלון וגם שם מקפידה שלא להחמיץ
ולו שמץ מרצפת אחד קטן. לאחר מכן היא נגשת לחלון הרחב שתופס
קיר שלם ומגיפה את התריסים. הבית חשוך עכשיו. רגע היא עומדת
במרכז החדר נשענת על מקל המגב. מביטה סביבה על העבודה שהושלמה
כהלכה. רק אז היא נגשת לספה ובשתי דחיפות מצמידה אותה לקיר
השמאלי. את הכורסא היא גוררת עוד אחורה עד שהיא חוסמת את פתח
הכניסה למטבח. את שולחן הזכוכית העבה שעמד דרך קבע במרכז הסלון
היא מרימה בנקל ומניחה על הספה. חלל הסלון נפער בפניה והיא
מביטה בו משתוממת על כל האוויר שעמד כאן כל העת, על כל מרווח
ההליכה שהסתירו הרהיטים. וכעת הוא פתוח בפניה.
דרכו היא ניגשת אל החלון ובשתי ידיים פותחת אותו לרווחה. חום
צהריים שרבי ניבט אליה מן הרחוב השומם שכל מהלכיו עזבו לטובת
המיזוג בבתים. היא פותחת את התריסים אך במעט, סימטרית משמאל
ומימין לפתח עד שסימני האור נראים ברצפה לכל אורכה עד המטבח.
מרוצה, היא נעמדת ליד הכורסא.
היא מסדרת את שיערה, מושכת אותו לאחור ומהקצעת את בגדיה במידת
האפשר. היא פוערת עיניים לכיוון החלון ועושה צעד ראשון בהליכה
הגדולה.
בדרך, היא יפה מתמיד. אצילית וגיבורה במסע הארוך. היא חשה כיצד
האור מחמם אותה וחושבת שוודאי לצופה מן הצד תיראה כאילו זוהרת
מבעד הילה. אף לרגע  היא אינה מסתכלת  לצדדים או לאחור. כשהיא
מגיעה לחלון היא מניחה רגל אחת על המדרגה הנמוכה המשמשת לישיבה
ואז שתיים. ואז רגל אחת על המעקה ועוד אחת. נתמכת עלי ידי
התריסים הפתוחים משני עבריה.
ואז בדחיפה אחת לאחור היא עוזבת את הבית, נעה באוויר שעות, די
זמן כדי לא להתחרט ולשמוח, ולמעשה שניות. בדרך היא מתהפכת,
ראשה מופנה אל הבניין והיא משקיפה אל הדירות, אחדות חלונותיהן
סגורים ואצל האחרות פקוחים לרווחה. היא נוחתת על צווארה.

הם נוסעים במכונית במושבים הקדמיים. הוא נוהג והבן לידו במושב
הנוסע. הרדיו מנגן שיר קצבי והוא מביט הלאה מהם אל הדרך. הבן
מביט אף הוא קדימה אך הוא רואה כיצד נבלעת הדרך תחתיהם. דרך
אספלט ישנה שאוגרת חולות. נוף המדבר משני עבריהם  מושך את העין
ומפעים את הלב. אינסוף הנמתח משמאל ומימין עד האופק בגבעות
קטנות ובהרים נישאים. תכלית הנסיעה עדיין אינה ידועה. בדרך
מפנה הבן מבט אל פניו של האב. האב מחייך והבן משיב בארשת
האטומה תמיד. השיר לא קשור והקור הנמלט מפתחי המזגן לא מצדיק
את המראות שבחוץ. רכב השטח הישן שלו זו הפעם הראשונה מחוץ
לרחוב בעיר חולף במהירות על פני גמלים, נודדים ומדי פעם גם
רכבים אחרים. הנוף מאשר את הכול.
היא ודאי בוכה עכשיו, חושב לעצמו. נאנקת מקופלת על המיטה בחדר
השינה והמחנק שב להציף את גרונו. למראה דמותה בראשו עולה טעם
חמצמץ בפיו והוא חש ביובש סביב עיניו, היעדרה המסמרר של הלחות
מגופו. הוא כבן ארבעים והילד רק שש ואי שם במקום שנקבע מראש,
הם סוטים מן הכביש הראשי השומם כעת ונוסעים במישור אל תוך
המדבר. הם חוצים דרכי חתחתים וסימני צמיגיהם של רכבים אחרים.
הכניסה אל המדבר מלווה בשינוים בנוף. ההרים הולכים ומתקרבים,
מאפילים בחושך קריר.כשיעברו את האוכף הקטן כבר ייעלמו מכל עין.
כשהם עוברים אותו וחונים למרגלות ואדי קטן, מסובב המפתח והרכב
כבה. הוא יוצא ראשון ואחר פותח את דלת מושב הנוסע. הוא מרים את
הילד בשתי ידיים ומקנה לו אחיזה יציבה בקרקע. הם אוחזים יד ביד
ועוזבים.
החום היום לא עז כפי שחשב. שרכים מסתבכים בין רגליו הנעולות
סנדלים. הבן נועל נעלי ספורט חדשות וחובש כובע מצחייה. הוא לא
מסוגל לדבר ולכן לא שואל. רק מביט סביבו בתימהון תמידי, שואף
את הניקיון הטבעי מכל עבר. הוא משתדל ללכת בקרבת הגבעות שם
האור מסנוור פחות והאוויר צונן. הם צועדים כך כמחצית השעה.
כלום לא מוכר ואין שביל או סימן. לבסוף הם מגיעים למרגלות תל
גבוה. עוצרים רגע והאב מביט מעלה והבן היישר לפניו. כשהוא
מסיים להעריך את אורכה של הדרך וקושייה הוא מרים את הבן בשנית
ומושיב אותו על כתפיו. משך הצעידה כעשר דקות עד לפסגה. האב
עוצר שם מיוזע ומביט סביבו עצור נשימה - אין כביש ולא רכב או
סימניה של עיר קרובה כאילו ניתק העולם מפיסת האלוהים שתחתיהם.
הוא מוריד את הילד מכתפיו ופונה לרדת.
את הדרך למטה הוא עושה לבדו, לא מביט אחורה כיודע שאיש אינו
מביט חזרה. השמש קופחת כעת על פניו והוא רואה מול עיניו את
הנער, עדיין ישוב שם מביט אל קו הרקיע. ואין כאן שיגיון או
תהייה, אפשרות או מחשבה. הוא יודע זאת בביטחון העצוב היושב
בגרונו, שהצטבר עד עתה וכעת מטפס מעלה. הוא מלחלח את שפתיו,
לשונו אינה מגיעה עד עיניו ובראשו מצטייר העתיד, חציו רווי נחת
וחציו האחר מתחלחל. הוא צועד כל הדרך, שתי רגליים חוזרות
השקולות לארבע ההולכות.
הוא שב להגות באישה שהותיר מאחור וכעת הוא שב אליה. בדמיונו
יבשו הדמעות מעיניה וצלו של חיוך נמתח בקו ערפילי. היא מתיישרת
לכדי ישיבה. יוצאת מן החדר, חוצה את המסדרון ופונה להכין את
ארוחת הצהריים.  

היא מישירה מבט חודר, נוקב כמעט אל הקמטים בפניה. היא רחבה
וכבדה מאוד, שערה משוך לבן ואפור לאחור, מהודק בסיכות אל ראשה.
המראה שמולה משגרת אליה את הדמות שידעה שתראה, את הבגדים שלבשה
בכל יום השבוע - שמלה חומה דהויה וחולצה בצבע אפרסק. היא לא
חושפת ולו במעט את כפות רגליה המתפקעות בנעליהן ולא את  שוקיה
הנפוחים. על שולחן חדר האוכל שמאחוריה מונחים, כך היא רואה
מכאן, תוצאות הבדיקה שמשכה מן המרפאה בביקורה האחרון. הניירות
רחוקים והכתב הפוך אך את אותותיו של הסוף היא קוראת גם מכאן
בסיפוק גלוי. הטבע גילה לה פתח ליציאה. היא אוחזת בארנק, מרימה
אותו משידת המראה ומעניקה נגיעה אחרונה לדמותו של בנה החייל
בתמונה.
היא יוצאת את הבית בסגירת דלת עדינה. נועלת ומניחה את המפתח
בארון החשמל. בצעד מדוד היא חוצה את הגינה המוזנחת ועוברת
לכביש. היא יכולה לעלות בתחנה הקרובה ואז להחליף אוטובוסים
בתחנה המרכזית. במקום היא בוחרת ללכת עוד כברת דרך אל הצומת
הגדולה. בהליכה העיר נפתחת אליה, מוזנחת וידועה. היא ראתה
בצמיחת המקומות וכעת כבר אינה רצויה בהם. היא עומדת בצומת
בקרבת התחנה, ביד הסל שכבר איננה זוכרת מדוע לקחה. לידה עומדים
נער ונערה - הם אינם מכירים. ועוד חיילת אחת ובחור שמכנסיו
בצבא חאקי. היא עומדת בצל, עייפה ועצבנית, מחכה לאוטובוס
שיבוא.
כשהוא מגיע לבסוף היא הראשונה להעפיל. המושב הראשון פנוי ובצעד
מסורבל מתיישבת. היא מביטה אל הדרך מולה מבחינה בשינויים שחלו
מאז הפכו צעדיה מסורבלים. באופנה האחרונה ובמראה המכוניות. היא
אינה חווה דעה, העשייה מאמצת אותה. כשהם מגיעים לפתח בית
החולים היא אינה זקוקה לעזרת הנהג שמודיע. היא מכירה את המקום
ופוסעת במורד גרם המדרגות הקצר. האוטובוס מותיר אותה ואחדים
נוספים בסמיכות לגדר המקיפה את המוסד. מרווחים בין ההרדופים
הגדלים לידה חושפים את המבנה המוכר, המדשאות המוריקות ופה שם,
את כסאות הגלגלים. כמה נחמד, חשבה פעם, יכל היה להיות טיול
בגינה על כסא גלגלים, לו רק היה בו טעם.
זיכרונה מוליך אותה מאליו דרך דלת הכניסה הנפתחת לכבודה. היא
עוברת ליד הדלפק ומס' מחלקות. הכתב בשלטים נמרח מול עיניה והיא
מתכוננת להמתנה נוספת בכניסה למעלית. שתי דקות תמימות היא מחכה
עד שנפתחת הדלת והיא לוחצת על הספרה הרצויה. בהגיעה לקומה היא
פונה ימינה ואז שמאלה. סופרת שלוש דלתות משמאל ונכנסת בלתי
קרואה. היישר מולה הוא הבן. עיניו עצומות וצינור עבה מחלל את
גרונו. בידו הימנית נעוצה מחט המחדירה נוזלים לדמו. הוא כמעט
איננו ועדיין, פרט לחיוורון הקל שפשט בו, עורו שמר את יופיו
ואת הניחוח. שערו עדיין מבהיק ושפתיו מושלמות. היא מניחה את
ידה הקמוטה שהכתים הכבד על פניו וחושבת שזוהי פרידה.
היא יושבת לידו עוד שעות ארוכות.

ומאחר ולא בחן האב את סביבתו בדקדוק והקפיד רק בדרך ממנה בא,
לא היטיב לראות את המדרון האחר. ומאחר וגם בנער, למרות הדממה,
בער צימאון - הלך להרוותו בעברו של התל. וכשקרב אליו הילד
בדרכו אל שלולית המים שניתנה מהשמש, מעד והחליק ונפל ולא נבלם
אף לרגע.

ומאותן הסיבות בדיוק, בדרכו של האב לביתו, כשנטשה דמות האישה
את ראשו ושב להגות בילד גמלה ההחלטה בלבו. בנסיעה בכביש, במקום
בו בער היופי בנוף במיוחד, במקום של מצוק ותהום אדירים - הטה
את ההגה ולא בלם, והחליק ונפל ולא נבלם אף לרגע.  

כשקמה לבסוף מצידו של הבן הלכה להרוות את צימאונה באולם
הכניסה. כשישבה שם דמומה, שותה מכוס הנייר בחוסר עניין, ראתה
כיצד מובהלים אל המסדרונות, בזה אחר זה, אישה, גבר וילד אחד.
הזוועה נמהלה בדמה וסמרה את שערות ידיה. עצבם החד של אחרים עלה
בעיניה והיא בכתה. ופתאום שכחה שכבר שנותרה לבד ולא רצתה עוד
ללכת.
בדקות שעברו העתיקה את מקומה מאולם הכניסה למסדרונות אליהם
הובהלו הגבר, האישה והילד. היא עקבה בדריכות אחר התלחשויות
הרופאים והאחיות וידעה את זמן מותם המדויק של כל השלושה. אפילו
שקלה לערוך ממוצע.

בשבועות שבאו, החמיר יום אחד מצבו של החייל ובו ביום ניתקה
בעצמה את מכונת ההנשמה והשליכה עצמה מחלון החדר. ובדרכה מטה
התהפכה וראשה הופנה אל העיר שסביבה, לא התחרטה ושמחה. ומעט
היגון שימרה עבור המשפחה.