"באתי לבקר אותך סבא.
זה אני, הנכד שלך."

זרם של אנרגיה, או חשמל, נשלח מן האדמה, גבוה גבוה, אל על,
עובר בקלילות דרך שני שברי ענן, כמה רקיעים וגם מלאך אחד
מבולבל,
ומגיע לאברמ'לה.
אברמ'לה, מצידו, קופץ משמחה! וצולל לאיטו, לא נופל, מטה, אל
בין קרני שמש, וטל,
בין כבישים, בין עצים, ושדה, ושיחים,
ומגיע אל בית הקברות.

"אני יודע שביקשת שכשאבוא לא אבכה, אולם, זו בקשה אחת, אשר
מראש ידעתי,
אינני יכול לקיימה. אני מצטער סבא, על הדמעות הללו, הזולגות
להן מעצמן מעיני,
מלטפות הלחיים, ומרטיבות את אבן השיש הזו, המסמלת את דרכך
האחרונה."

אברמ'לה שומע הכל, הוא עודו מחייך, ומגביר מהירות, מרחף וכמעט
שנוחת,
כמעט ועוד רגע, נוגע באדמה, שם רואה את נכדו כורע ברך, מתקשה
להשתלט על דמעות לא פוסקות.
הוא לא מייבב, או קורע בבכי, רק דמעות קטנטנות, כשל ילד,
חמימות ומלוחות...

"אמא סיפרה לי את כל הסיפור, איך ביקרת אותה אותו לילה... היית
נשמע כל כך מאושר,
ובין הדמעות שזלגו לי כבר אז, מפצות על כל אלו שלא זלגו, לפני
15 שנה כשנפטרת, לא יכולתי לחשוב על דבר אחר מלבד שאני אוהב
אותך כל כך. מעודי לא הכרתי אדם בכל העולם, שמגיע לו יותר ממך
אושר וחופש. אמא סיפרה שריחפת מאושר הלוך ושוב, פנימה, החוצה,
נכנסת, יצאת מהבית, חזרת, ואני כל כך הצטערתי שלא הייתי שם.
להרגיש אותך, את הנוכחות החמה שלך. בעצם, אתה בטח יודע שאני
תמיד מרגיש אותך, בכל מקום, ואני כל כך גאה שאתה שומר ככה על
אמא, ואני כל כך מצטער, שאז כשהייתי בן 6, סיפרת לי סיפורים על
סיפורים מכל תקופת המלחמה, אני הייתי "פספוס" (כפי שתמיד נהגת
לומר) ולא הייתה לי סבלנות. ישבתי בנימוס עד שתסיים, אבל הראש
כבר היה במשחקים שבחצר, בלבנות מגדלים של קוביות, וחיילים,
ולגו, ולרכב לך על הגב כמו אביר! אני מצטער סבא'לה. באמת
מצטער."

אברמ'לה, הקשיב בדממה, כמו שיודעים רק נשמות המתים להקשיב. הוא
היה כבר משוחרר מכל עכבות וצלקות חייו, עבר ממזמן, את 11 חודשי
המאזניים, והעביר את זמנו על פני הרקיע עם החבורה העליזה
לצידו... שיינה, יענק'ל, והשאר, במשחקי קלפים, שירים ובדיחות
ביידיש.
באותה שנייה שאיתי סיים לדבר, הרגיש כאילו לרגע חש עצב שוב.
הוא הכביד מחשבה, והבין, שאין זה עצב שהוא חש, אלא געגוע. כל
כך רצה לגעת בנכדו, להרגיש אותו, לחבק אותו ולהרגיע. לומר לו
שהוא בכלל לא כועס, ושהוא רואה אותו יום יום ממעל, משגיח וגאה.
הוא רצה יותר מכל להושיב אותו שוב על ברכיו, ולהרגיש את ליבו
הצעיר פועם, ומפעים גם את ליבו החי, המת, שלו...

לרגע נזכר בשבץ שקדם למותו. כשבא אז נכדו לבקר. הוא כבר היה
משותק בחצי הגוף הימני (האונה השמאלית קרסה) וחייך לעבר נכדו
האהוב חיוך אוהב בחצי פה, אשר, ללא רחמים, גזל את מרבית
כוחותיו. הוא זכר שהנכד, היה קצת מבוהל, אבל נשאר שם לצידו,
הביט בו, נישק וחיבק, אולם לא ידע מה עליו להגיד ונשלח לחצר
בית החולים עצוב וחסר אונים ?  הוא רגיל לשבת לסבא על הברכיים,
לבנות בניינים, לשחק "מלחמה" בקלפים... ועכשיו זה.
במהרה התנער מן המחשבה, כאשר שמע שוב את קולו מעל הקבר:

"באתי כי הרגשתי שאתה מתגעגע. באתי, כי אתה חסר לי. הלוואי
והיית כאן איתי, חכם ומקסים כשם שאני זוכר אותך, לייעץ לי
ולכוון. באתי כדי לנסות להגיע אליך, לנסות להרגיש אותך כאן
איתי, כמו שחשתי לא פעם בעבר. אם אתה שומע, אם אתה מסוגל
להבין, מה שאני בעצם מנסה לומר זה שאני פשוט מתגעגע, ולמען
האמת, בעיקר באתי כי הרגשתי, שאתה צריך אותי קרוב, זקוק לי,
ממש כאן.  
הלוואי ואני צודק. הלוואי ופעם אחת אני יהיה שם בשביל מישהו
כשהוא צריך אותי... לא כשמאוחר מדי, לא כשהוא כבר מת."

אברמ'לה עשה את המעשה האסור, הוא מתח את רגליו, התעלם מכל
הכללים, כפר בהוראות מלאכים עליונים, הניח שתי כפות רגליו על
הקרקע, ובשתי ידיו, בתנועות מיומנות של סב, ערסל את נכדו על
כפיו, הניח אותו על ברכיו, וחיבק חיבוק חזק...
הנכד הרגיש מצומרר, הדמעות שוב פרצו כברזים. הוא הרגיש פתאום
חום לא מובן, הרגשה של קלילות משונה, ולרגע נדמה היה לו שהזמן
התעוות, הוא שוב ילד קטנטן... הוא יושב על ברכיו של סבו, מביט
בו ומחייך, והוא מחייך אליו חזרה ולוחש "אל תדאג, אני פה איתך,
וגם אני אוהב אותך, אני לא כועס עליך "ינגל'ה" אני רק אוהב
ואוהב ואוהב, ורוצה ככה לשים אותך על ברכיי לעד."
הרגע חלף, הנכד קם על רגליו. מעט מבולבל, כאילו חלם בהקיץ, אבל
מלא בכוחות, ותחושת התעלות, מן קלילות מיוחדת, פנים מחייכות,
ורק על לחיו נותר זכרן של דמעות.
הוא הסתובב והלך, נכנס למכונית, נעלם, והמשיך את חייו.

אברמ'לה מצידו חזר לחייך! אמנם ננזף מעט שם למעלה, אבל לא
במיוחד, וחיכה בסבלנות נצח ליום בו נולד.