למה כשאני בוכה המילים נבלעות קטועות, מדממות מהפה שלי החוצה,
למה זה קורה לי כשאני רואה אותך בוכה?
כשיורד עלי גשם ואני רטוב עד לשד העצמות, אני מרגיש שמחה,
כי אני רועד, וקר לי ואני חי, והכל הכל נשטף ומיטהר בנשימה אחת
קפואה פנימה, ודרך אפי, אל הריאות, ואל הלב, מצנן קצת את
הרגשות המתלקחות בגחלים הלוחשות, הבודדות, האבודות, של הנשמה.
בעיני חתול הבר שלך אני רואה עולם אחר. עבר, הווה, עתיד
מתלכדים, ובאחת, עוברים אצלי בראש כל השירים והתמונות, התחושות
והנגינות שמרטיטים לי את הלב. כל מה שסביב, נמרח בבליל צבעים
רכים, ונשאר רק מבט עיני חתול הבר הירוקות שלך, חושק בטרף
בעיניי, מביט בחשדנות וקצת ספק, שואל אותי שאלות יקומיות עליהן
אין בי התשובות.
קצת מפוחד, קצת מתגונן,
וכל כך הרבה בוחן...
יכול אני להמשיך ולתאר, ולספר, ולהלך אובד בנבכי מבטך המסתורי,
אבל קטנו מילותיי ויכולתי מלצלול עמוק יותר אל מה שהן גורמות
לי להרגיש.
במוזיקה הנצחית הספרדית שמתנגנת, נפקחות עיני ונסגרות ליאות.
אני עייף.
יש שלוש שעות בלבד אצלן יכול אני להירדם, להתרפק. כל שאר הזמן
אני ער ומהרהר...
דמיון ומציאות מתערבבים בלי הרף. אני מפסיק להבין מה אמיתי ומה
בדוי. הכל כל כך הזוי.
אני מתעורר פתאום לקול מטר צפירות זועם של נהג מונית אדיב,
הטורח ומזכיר לי שכבר אור ירוק ברמזור. תיסע, תיסע חביבי...
יופי... נרדמתי שוב על האופנוע.
בוקר, אולי לפנות בוקר, לזמן אין שום משמעות. מוזיקה ספרדית
שוב מתנגנת, אני חושב שזו מנגינת חיי שרק אני שומע. מביטים בי
קצת מוזר. קצת לא ברור מה אני עושה בלי נעליים, בגשם, מתבוסס
בחול של חוף ים רטוב. ציפור מנופפת בכנפיה בכל כוחה לשווא, היא
נשארת במקום, לא נכנעת לרוח, עד שמאבדת את עצמה ומסתחררת אל
האופק. כמו הציפור כך גם אני... נאבק לשווא ברוח.
סערת נפש בליבי.
הנה בא עוד גל עתיק, כבד, ומגלה לי שאני ער. הקור המוכר כואב
ומכווץ את כל שריריי כל כך, ואני נותר משותק לחסד הגלים.
אני מחפש את עיני חתול הבר שלך מולי בחול, אך רק החול מביט בי
חזרה. עיניו לחות, ופיו חמוץ... גם הוא מרגיש בודד. הוא מודה
לי על ביקור נדיר, כשכל כך גשום וקר, והוא נותר לבד נושק לים,
אך אף פעם לא נוגע באמת...
כמו החול אני. מתגעגע לימים יפים של שמש, מתגעגע למגע הים שלי,
לחיבוק שיעלים את הכאב, שיציל אותי מאובדן שפיות זמני, שישכיב
אותי לישון, לא רק באותן שלוש שעות שחוקות.
עיני חתול בר שלי, יקרה שלי, אהובה שלי, גופי ונשמתי... הים
והחול כמונו כנראה. רגע נוגעים ורגע לא. נושקים עוזבים, סוערים
ונרגעים, הופכים ונשפכים, אבל לנצח, חלקים שלמים, שלא רואים...
אשר אינם מתערבבים.
גם בים יהיו לעולם גלים בנפש - שלא יגע בהם החול.
לפעמים כשאני צוחק, המילים נבלעות קטועות, מדממות מהפה שלי
החוצה.
למה זה קורה לי כשאני רואה אותך צוחקת?
נכתב לאף אחת, וגם על אף אחת אחרת מלבדה.
|
