עכשיו הוא צורח שירה,
מחריש אוזני כל בעת לילה,
בודד לעצמו, וחסר מטרה,
סופר עולמות לא שלה,

בין גבעות מדומות של ייאוש,
הוא צולח למצוא בהן נחל,
וברגע של פחד-עד-מוות נטוש,
הוא נכנע וטועם מן הרעל,

הוא מוטל, ועיניו חלולות ודומעות,
מביטות אל עבר לא מוכר,
מה אם היא שומעת ופניה ריקות?
אם ישוב, מה ליבה לה יאמר?

עכשיו היא לוחשת שלהבת,
של מילים שצרבה בה באש,
ותוהה אם זו היא מאוהבת,
או הלב שאותה מטשטש,

אל הגן, היא יצאה בעת לילה,
דמיינה שם צרחות של שירים,
וחלמה על אהוב, שעזב בגללה,
אם ישוב, היא תיתן לו חיים,

פרח הצער שלה כבר נבל,
אך זכרון שדות האהבה בעיניו, לא נמחה,
הנה הוא מופיע גיבור ואומלל,
והיא מפיחה בו חיים בחיוכה.

דצמבר 2005