נראה היה שהתעוררתי מוקדם מדי. זה קורה לי כשאני יודעת שמשהו
מצפה לי. זה לא כמו תחושת התעוררות מכך שישנת וזה הספיק, מיצית
את החוויה, אלא זה יותר התחושה שאתה מבזבז את זמנך על שינה -
יש לך משהו חשוב יותר שמצפה לך - מה את עושה ישנה?!
בדיוק דקה אחרי שחלפו מחשבות אלו - צילצל השעון. כנראה שקצת
פיארתי מדי את הרגע הזה.
הגיע הזמן לקום ולעשות מעשה.
נראה כי באותו בוקר תיפקדתי על אוטומט, לא חשבתי על המשמעות של
מה שאני עושה - מצחצחת שיניים בדקדקנות שמעולם לא חשבתי שאעשה,
מנקה את ציפורניי רגליי בבדיקה חוזרת ותוהה אם זה נראה נכון -
יש צורה בה הרגליים שלי אמורות להראות? התקלחתי, שיפשפתי,
סיבנתי, עברתי באמת על כל חלק וחלק בגוף שלי - אני בד"כ שמה לב
מאד לגוף שלי, אבל מעולם לא הקדשתי לו כזו תשומת לב ודאגה.
דאגה פדנטית, מתוך חשש, לא מתוך אכפתיות לניקיון ואסטתיקה.
הכל היה למטרה אחת. שום דבר אחר לא נראה לנגד עיניי. ומצד שני
המטרה מעולם לא נראתה לי כל כך מטושטשת. ידעתי למה אני עושה את
זה, אם כי באותו רגע אולי כבר שכחתי. אבל מה שבטוח לא היה לי
באמת מושג לקראת מה אני באה. מסביבי שאלו אותי אם אני לא רוצה
שמישהו יצטרף אליי? השאלה נראתה לי תמוהה. לבוא לקראת משהו לא
ידוע ולצרף אליי מישהו? אני לא בטוחה כיצד אני אגיב לכל החוויה
והסיטואציה - אז לזמן מישהו איתי לעבור את זה? למה?
עליתי לאוטובוס - האוטובוס שבד"כ אני נוסעת בו לדברים הרבה
יותר פשוטים, קלים להבנה, קלים לעיכול. הפעם הכל היה נראה תלוש
מהיום יום שלי, ממה שאני עושה, ממי שאני בד"כ, ויחד עם זאת זה
הגדיר את מי שאני בחלק לא קטן בפאזל הזה של עצמי.
ישבתי שם, הסתכלתי מסביבי על הנוסעים. אני תמיד עושה את זה,
סוג של הרגל - בוחנת ותוהה על קנקנו של כל מי שנראה לי שיש בו
תוכן.
ואילו הפעם ההסתכלות הייתה מנקודה אחרת לחלוטין - אני לא חושבת
שהיה מישהו שהבין את הנסיעה שלי. לא משנה כמה יתמכו, יבינו,
יפארו את הרגע - הייתי לבד באוטובוס. במסע שלי. ואין דרך
להסביר את הרגשת הלבד הזו. ואולי אני יהירה, אבל באותו רגע
הרגשתי ששום דבר לא קשור אליי ומצד שני כל מה שמסביב קשור
אליי. מאד קשור אליי.
כל המסע שלי היה בשביל כל מה שראיתי לנגד עיניי בדרך - אתם לא
מודעים. נוסעים לבתים, לעבודה, לחופשה, לטוב ולרע שמחכה לכם
ולא מבינים שאני עושה את זה למען כל מה שסביבנו. ואין מי שמבין
את זה. ואם יש - לא פגשתי בו.
כשהגעתי ליעד שלי, רח' צירלסון, תהיתי איך הכל אמור להראות.
ומרגע הכניסה שלי - הכל התקדם כמו שברי חלום מתערבבים פנימה
והחוצה, במהירות אין קץ ואיטי להחריד. בחורות בחצאיות, בחורות
מאופרות, ברסלב ליד השולחן, תא שירותים מאחוריי, נטילת ידיים,
שיניים עקומות, תיקי רחצה, אישה קטנה כמו גברת פילפלת, ארבעה
גברים יותר מדי, שיער, מים מכל עבר, חלוק ספוג במים, טיפות על
הרגליים, יין מתוק בגרון, שלום.
הלכתי ברחובות ת"א כמו חתול רחוב רטוב מהגשם והרגשתי יותר
אבודה משהייתי. מבולבלת בעיקר. החוויה שהייתה אמורה לתת לי
תחושת שייכות זרקה אותי ופלטה אותי למציאות לא שלי. ולא של אף
אחד אחר שאני מכירה בעצם.
עכשיו לכי תסבירי למי שסביבך, שהינך טהורה, שייכת, מותרת,
רגועה ושלווה. אולי כמה ימים אחר כך זה יהיה. רק אולי.
מה עכשיו? כולם שמחים, מחבקים, מנשקים,מברכים, גאים ומתפעלים
ליופי המעשה ולא יודעים את כיעורו של המסע הנפלא שלי.

לא בחרתי באמת להצטרף למסע הזה, בחרתי לחיות בארץ ישראל
ונבחרתי לאהוב את זה ולשלם את מחיר המסע. המחיר, הגיור,
התחקירים, השאלות, הלימודים, האמונה, המחשבה, הבלבול, הכעס,
השאלות שלי, בחירת הזהות, מציאת הזהות, הבידוד מכל שאר הסביבה,
המים, המקווה, ההטהרות. מחיר השקט.
מחיר השקט שלי בארץ ישראל.