לכל הפחות הייתי מבקשת תערוכה
שאנשים ייכנסו לשם ויתאהבו בי במקומך
צילום אחד ענק פרולוג (בעירום או בשמלה)
אחר כך סדרה אחת של חופש, ווזלין, הרבה וורוד
(לא משנה אם זו תהיה אני או דוגמנית)
כיתובים שלא אכפת לי לעשות בעצמי:
"יעלי חושבת",  
"יעלי בוכה",
ועוד צילום קטן- דיוקן האמן
בגודל של כרטיס אשראי,
לנשיאה ולנסיעה.

וגברים או נשים בזה אחר זה יעמדו מולי שם,
באור,
ויחשבו במקומך:
על הבטן שלי ואיך שהאור נשבר
לי בעיניים.

(אמא שלי תעמוד עם צלחת עמוסת איברים פנימיים.
ותציע:
"אל תאכלי את הלב,
רק את מה שמסביב").