לפני שיצאתי את הבית, עזבתי את הארץ, היה לי רעיון, תכנון.
רציתי להקליט את כל הטיול בטיפ-רקורדר, לתעד את הכל, לחזור
ולכתוב ספר.
היום אני יושב פה ושואל, איך כותבים סיפור על טיול בהודו ?
בהודו לא קורה כלום. ההורים בבית שואלים ורק מי שפה מבין,
שלמעשה אין טיול, רק ישיבות כל היום.
אז באתי מצוייד עם טייפ מנהלים שתומר הביא לי מאחיו, אוזניות
חדשות של סוני מהדיוטי-פרי, כמעט וקניתי 50 קלטות מיני, בסוף
הסתפקתי בשלוש, הכל תכננתי להקליט.
מחשבות, תחושות, מקומות, אנשים. אבל כמעט וכבר חודשיים עברו,
ובקושי חצי קלטת מלאה. ורק שטויות, על הנחיתה, המחלה, אולי
איזו שיחה נדירה של כמה רגעים בלתי נשכחים.
הבנתי שאת הטיול אי אפשר להקליט. אולי אני אכתוב מדי פעם. אי
אפשר לתכנן פה שום דבר, הכל יכול להשתנות ברגע. כמו העננים...
העננים המשתנים שבחוץ עולים ממתחת להרים ומכסים את הכל
בערפיליות סמיכה ולחה. כשבוהה בהם ומנתק כמעט הכל, אני יכול
לראות בהם דמויות. עכברים קוראים ספרים, שדים מוזרים, פרצופים
מצחיקים ואנשים משונים.
דמויות שנזרקות מהתת מודע ומוצאות להן מקום בתוך שולי הענן.
ככה זה פה בהודו, דברים מוצאים דרך לקפוץ פתאום משום מקום
ולערבל את הענן. לזרוק אותו למקום חדש ולא מוכר, להפיל אותו
מטה ולפזר אותו על הר, או לשגר אותו למעלה, למעלה לשמים להשקיף
על העולם.
רק מי שהיה בהודו מבין, שהטיול פה הוא לא ברגליים. קצת מראות
קצת נופים, קצת שקיעות, זריחות ועננים, אבל בעיקר בלב ובראש.