לא השתניתי מאז שאני בת 11. ככה זה נראה לי. הדבר היחיד שהשתנה
זה, אולי, כמות הרעלים שנמצאים כרגע בדם ובמוח שלי. ואולי גם
התמימות שהייתה לי, שלאט לאט ההשפעה שלה על המוח שלי פשוט
נעלמת, עם כל יום שעובר. עם כל בן אדם חדש שאני מכירה, עם כל
אכזבה, שלי כלפי עצמי ושלי כלפי אחרים. הכל משתנה כל הזמן. רק
אני נשארת אותה ילדה קטנה שמנסה לשקר לעצמה בשביל להישאר
שמחה.
אולי כולם נשארים בני 11, בעצם. אף אחד לא באמת מתבגר.
כולנו אותם ילדים שרק מתכסים בעוד שכבות של שקרים ככל שהם
גדלים, שכלית, נפשית ופיזית.
מתים, מתים שהמישהו המסויים הזה יבוא ויקלף אותנו ויחזיר אותנו
להיות האנשים השמחים שאנחנו יכולים להיות - הילדים שהיינו,
התמימים.
חסרי דאגות, חסרי דיעות קדומות, שנאות, מלאי אהבה כלפי החיים,
סקרנות, עניין - בלי כל האדישות, הזיוף והשקרים שאנחנו סוחבים
איתנו באופן יומיומי על הכתפיים, אחר-כך מתפלאים שכואב לנו.
איך הגוף יכול לתפקד בצורה בריאה כשהנפש שבפנים מורעלת?
החתכים האלה על הידיים שלה...
היא בטח ניסתה לקלף מעצמה את כל השכבות. היא הבינה מה היא
באמת, או לפחות ניסתה להבין. עכשיו כולם חושבים שהיא משוגעת.
לפחות היא ניסתה להגיע לאמת - הם מפחדים מהאמת. מפחדים להיות
שמחים באמת, בלי שום שנאה מיותרת, מפחדים לגלות את עצמם בלי
זיופים ובלי פוזות של אנשים חשובים. אני לא מפחדת.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.