יום אחד קם איש בבוקר, ומחליט שהוא פטרייה. הוא מגדל רגל,
וכובע, ומתחיל לייצר נבגים קטנים. האיש שהחליט שהוא פטרייה עמד
באמצע החדר ולא זז לשום מקום (כי פטריות לא יכולות לזוז). האיש
פטרייה עוד לא החליט אם הוא רעיל, או ממסטל, או משהו כזה, אז
הוא לא הרשה לאף אחד לאכול ממנו בינתיים, ליתר בטחון. לאיש
פטרייה הייתה חברה דמיונית, שקראו לה זואי (האיש קרא לה ככה כי
הוא ראה בעיתון שזואי זה שם של אומניות, והאיש תמיד רצה להיות
אומן, אפילו יותר מפטרייה). זואי הייתה באה לבקר את האיש
פטרייה, והייתה שרה לו שירים, ומספרת לו סיפורים, ומשחקת עם
הנבגים שלו, ואם היה לה מצב רוח טוב היא גם הייתה רוקדת. האיש
פטרייה אהב את זואי, ולא הפריע לו שהיא לא באמת, כמו שלה לא
הפריע שהוא בעצם פטרייה.
יום אחד זואי לא באה לבקר את האיש פטרייה. הוא קרא וקרא לה,
אבל היא באה רק אחרי שבוע, עם שער פרוע ועיניים אדומות, ואמרה
לו שהיא לא תבוא יותר והיא מצטערת, ונתנה לו נשיקה בכובע
והלכה.
האיש פטרייה בכה. הוא בכה כל כך הרבה עד שהנבגים שלו נשרו
והרגל התכופפה והכובע החוויר. הוא בכה עד שכל החדר שלו התמלא
בדמעות והוא עמד לטבוע, אם לא יפסיק. אבל הוא לא הצליח להפסיק,
אפילו שעברו חודשיים מאז שהיא עזבה. האיש פטרייה ניסה לדמיין
שמשהו נוראי קרה לזואי, אבל הוא אהב אותה מאוד ולא רצה שמשהו
נוראי יקרה לה, אפילו בדמיון.
האיש פטרייה המשיך לבכות, והמים כבר כיסו אותו, אבל הוא לא טבע
כמו שהוא קיווה, כי פטריות לא יכולות לטבוע. במקום זה הוא
הרקיב, אבל זה כבר לא היה אכפת לו, למרות שזה כאב נורא, כי גם
ככה כאב לו נורא, בגלל זואי.