מכיל תכנים קשים.

1
השפיות לא גרה כאן יותר. טירוף השתלט על העולם וחדר למוחי. אין
מה לשמוע ברדיו, אין מה לשמוע בקסטות שנשארו מימי הפלמ"ח
ובדיסקים שגם מהם כמה שיש נדמה שחסר. אז אני מסתכל במראה על
ראשי, ראש לא גדול ולא קטן, מרמז על אנטילגנציה ממוצעת. ואני
אומר: יופי. הולך מול הקיר, וטראח, מכניס את הראש בקיר. כל
הראש שלי מתפרק. הגולגולת מתנפצת כאילו הייתה עשויה בדולח או
קריסטל, (בחר את השביר ביותר.) והמוח נופל מעל הלסת העליונה אל
הרצפה. אז אני שוב הולך להסתכל על עצמי במראה, ורואה הכול שלם.
רק כתם אדום של חבטה על מצחי. ליד הקיר אין שברי גולגולת וגוש
מוח. עליי כנראה להישאר עם כל החבילה הפיזית על נשמתי אם אני
רוצה עדיין להישאר בחיים. לא יום טוב למות בו.

באה אלי פעם אחת דפי עם מברג חשמלי. אמרה "נפלו לך כמה ברגים.
בוא הבריג אותם." צוחקת לי מול הפרצוף כמו מכשפה מלאה רוע
קדמון ובוז עמוק. רציתי למחוק לה ת'פרצוף. הבאתי לה אגרוף ביד
ימין לרקה השמאלית שלה, והיא מתמוטטת לרגליי גועה בצחוק, מנשקת
במלא רוק מגעיל את כפות רגליי ומשהקת את המילים, יורקת אותם,
החיוך מרוח לה על הפרצוף מאוזן לאוזן: "באמת אדוני. מבקשת
סליחה מאדוני. רק דפי רצתה לתקן ראש לאדוני. באמת חבל שאדוני
משוגע. לא רוצה להידבק מאדוני..." בעיטה לפרצוף שלה קוטעת את
השיגעון הזה ומשטחת אותה חסרת הכרה על הרצפה. לקחתי את המברג
החשמלי וזרקתי אותו דרך החלון האחורי אל החצר. חשבתי, עוד מעט,
כשאישן, באמת תקדח לי חור בראש המשוגעת הזאת.

אני עם חבורה על המצח מכבה את כל הבית. את החשמלים הרדיו
והטלוויזיה. לתת רק לשמש השוקעת להאיר את הבית הזה דרך
החלונות. כשדפי ישנה היא נראית כמו טנק נטוש ומפורק. כאילו
טעונה מבפנים ומנוטרלת מבחוץ. אני עוזב את הסלון ונכנס לחדר
שלי, מדליק סיגריה, מסתכל על הנוף המכוער שנשקף אליי מהחלון,
ומייד, לא מייד אבל כמעט, אני שומע את הרגליים היחפות שלה
יורדות מהמיטה אל הבלטות, באות אלי לחדר, ממלמלות: "דפוק
אותי." וחוזרות שוב על עקבותיהן אל השירותים. שם אני שומע את
זרימת השתן לתוך האסלה, מבליחה לרגע ונעלמת בחדר של האמבטיה
לשטוף את הידיים, חיכוך מגבת, ושוב לידי, ממלמלת: "דפוק אותי."
ושוב נעלמת. הפעם היא שוטפת את עצמה במקלחת במשך כשתי דקות.
יוצאת עירומה כשהמגבת על צווארה, תולה את המגבת על הקולב
בפינה, וממלמלת: "דפוק אותי." וכבר הולכת למטבח לשתות משהו.
כנראה זה משהו קר כי זה לוקח בדיוק ארבעים שניות. ואז חוזרת
אלי לחדר, יושבת עם מבט של מת, עירומה עדיין על המיטה,
וממלמלת, שוב, את ה-"דפוק אותי." הזה. ושותקת. מביטה בבלטות.
אני מסתכל עלייה וחש בחילה. כמה זמן כבר טחנתי את הגוף הזה...
אני מתפלא שהוא לא התפרק כבר. הייתה תקופה שזה היה כל לילה.
הייתה תקופה של פעמיים ביום עם מנוחה של שלוש וחצי ימים
בממוצע. הייתה גם תקופה של פעמיים בשבוע סולו, ועכשיו בקושי
פעם בשבועיים. עוד מעט אולי לא יהיה בכלל. היא מתקרבת אלי,
ואני, עם סיגריה בפה, רק מתפלל: בבקשה, אל תגעי בי. אבל היא רק
לוקחת סיגריה מהחפיסה שלידי, מציתה במצית שלי, ומתרחקת שוב,
מציבה את המאפרה בינינו, ממלמלת: "דפוק אותי." ושותקת.

"את לא נראית טוב." אני אומר, כאילו שאכפת לי, ושם קסטה של
"מופע הארנבות של ד"ר קספר." בשיר השני במקום "את לא מבינה, את
סתם ילדה קטנה." אני שומע "אתה לא מבין, אתה סתם ילד מגודל."
אני מכבה את הטייפ. "מה עשית למוסיקה?" אני שואל ומכבה את
הסיגריה. היא שוכבת בגבה לאורך המיטה, מביטה בי בעיניים מתות,
אומרת את המילים בלי נשמה. "דפוק אותי, פרנקי." ונותנת לראשה
לנוח בהתמוטטות עייפה על המיטה חסרת הכרית כשהיא בוהה בתקרה.

אני מנסה להתנער ממנה, הולך לסלון ומדליק את הטלוויזיה. אבל
הנה דפי גם שם, בתוך וידיאו-קליפ, מתגפפת עם חבלים כסאות
וגברים ומביטה בי בעיניים דרך המסך כשהיא שרה שוב ושוב באיזה
פופ כוחני שהיא רוצה לגמור, ועכשיו. אז אני מכבה את הטלוויזיה
וחוזר אליה לחדר שם אני שומע ברדיו שיר עם פזמון חוזר של
"נסעתי כל הלילה כדי להידפק איתך." אני מפשיל את השורט
והתחתונים כדי להראות לה. "מת, את רואה?" אני מחווה על הזין
הרפוי.
היא מביטה בי רגע עם עיניים שלפתע מוצתים כאילו נטענה באנרגיה
לא מפה, לא ממני, לא ממנה ולא מאלוהים. "מכיר את 'פטרסון' של
ויליאם קרלוס ויליאמס?" "חבר שלך?" אני שואל. היא מקישה
באצבעותיה ואני בבת אחת מרגיש סחרחורת כשאיברי מזדקף בבת אחת,
עשר ס"מ בשנייה. "הם התחילו!" היא קוראת. "השלמות מתחדדת." ואז
היא מפסקת באצבעותיה את הכוס. "הפרח חושף עלים צבעוניים לרווחה
בשמש." אני רוצה לסטור לה שתפסיק עם כל הממבו ג'מבו הזה, אך
הגוף שלי זז אחרת, בלי רצוני בכלל, ואני חודר אליה, רק עיניי
מתגלגלות כשאני בלי סיכוי מנסה לנתק את גופי ממנה. והיא צוחקת
וקוראת: "אך לשונה של הדבורה מחמיצה אותם," אני מנסה לברוח
ממנה, אך קורה ההפך וגופי לא שלי, נכנס בה שוב. "הם שוקעים
חזרה לתוך הפרח, בוכים," ואני גומר. "תוכל לקרוא לזה בכי," היא
ממלמלת ברחמים כשאני מתרוקן. "שזוחל עליהם, רעד, בעודם קמלים
ונעלמים..." וכשהיא אומרת את דבריה האחרונים זקפתי כבר נעלמת.
אני קם ממנה בבהלה, שמח שגופי חזר אלי. "אם תעשי את זה עוד פעם
אני אהרוג אותך!" היא מביטה בי מרוצה מעצמה. "תמיד אתה יכול
לנסות."

2
חשבתי אתמול יהיה כיף לראות פלייבוי כשנפלתי על תכנית של
עירומות רוקדות. "שבי," אמרתי לה. "אל תזוזי, תשתקי, תראי שגוף
משגע יש למיליונים כמוך." זה היה נחמד בהתחלה עד שהבחורות
התחלפו בדפי. במקום אמריקאיות ממוצאים שונים אני מגלה את דפי
שוב ושוב על המסך, רוקדת עירומה ומלטפת את עצמה, זוקרת אליי
לשון, מזדיינת עם גלי ים. אז הרמתי את מוט הכושר והתחלתי לכסח
את המסך. אבל שום סדק לא נוצר בו, ורק דפי הייתה, גם לידי
בסלון וגם על המרקע, צוחקת עליי, ממלמלת-שואלת: "מי כאן טיפש?
האם ייתכן שזה פרנקי? אוי, אלוהים, זה באמת פרנקי!" הלכתי
בעצבים למטבח וחזרתי עם סכין. "פרנקי," המילים שלה. "אתה יודע
שאתה לא יכול..." "באמת?" צעקתי, וחתכתי את עצמי ביד. "וזה אני
יכול? כי נדמה לי שאני רואה דם. זה הדם שלי, נכון מותק? נכון,
בת כלבה מזדיינת?" אנקה נפלטה מפיה. "תן לי לתקן אותך..." "לא
רוצה תיקון! רוצה שתעלמי, תתפוגגי, תתאדי באוויר." והיא מסתערת
עלי, מנסה להניח ידיה על החתך. "עופי ממני!" והיא נותנת לי
אגרוף בבטן, וכשאני מתקפל היא מספיקה לרפא את הפצע. "אתה
רואה?" היא לוחשת. "אני בשבילך ואתה בשבילי, פרנקי. אנחנו
אחד."