"אני נתתי לך חיים, תחיי אותם הכי טוב שאפשר..."
היא זורקת לי משפט תוך חיבוק אגבי...
אימא שלי, אימא שהיא כל עולמי והיא שם כל הזמן
ואם נפלתי היא תקים אותי על הרגליים,
אם טעיתי היא תצעק עד השמיים
ותסלח כעבור דקה
טוב, אולי שתיים.
אימא, שהיחסים שלי איתה ידעו עליות ומורדות,
שהאשמתי אותה בכל כך הרבה אכזבות,
שנטעתי בה תקוות שאני משתפרת, מתבגרת,
לא משקרת...
אימא שלי, שניסיתי לחבק אותה כל כך הרבה פעמים,
סתם, בלי סיבה.
ולפעמים היא לא שמה לב שאני רק  רוצה
חיבוק.
אימא, שנתנה לי חיים, חינכה אותי כמיטב יכולתה,
אהבה אותי בלי גבולות, על כל הטוב והרע,
שידעה להעמיד בפניי עובדות כואבות שלא הורידו אותי ביגון
שאולה,
אלא נתנו לי להציץ לגן עדן קטן ופרטי של שיפור עצמי...
אימא שלי, שלא חסכה ממני צעקות או ביקורת נוקבת,
שידעה לתת לי עצות שהיו לפעמים המפלט האחרון כשהכל נראה אבוד,
אימא שאני אוהבת עד בלי די,
אבל לא אומרת לה מספיק פעמים
שמספיק לי חיבוק קטן כדי להמשיך לחייך.
אימא, שידעה כאב ומחסורים רגשיים, ממני ומאחרים,
שרבה איתי לא פעם, כדי לסדר לי את החיים.
אימא שלמרות כל הכעסים, ההאשמות, הריבים, הוויכוחים, השקרים,
הכאב, השנאה הסמויה שנמוגה עם השנים,
הייתה ונשארה אימא שלי....

אלוהים, אם אתה שומע אותי,
אני יודעת שבכל פעם אמרתי לך שתעזור לי רק הפעם...
אבל הפעם...  הפעם הזאת מכולן...
אני מתחננת אליך, מבקשת בכל מאודי,
אל תיקח אותה ממני, לא עכשיו, לא הרגע...
כולנו בסוף יתומים
אבל היתמות שלי, לא הגיע זמנה הטבעי.
בבקשה אלוהים,
אל תיקח את אימא שלי.

30.09.05