משאירים דאגות הרחק מאחור, רכובים על אופנועים משומשים,
מאובקים משבילי הדרך, חוצים את גואה לאורכה ולרוחבה, דוהרים
מחוף לחוף, בדרך הביתה לווילה שבווגאטור.
השמש כבר מתקרבת לקצה האופק ואנחנו מחליטים לעצור, למצוא לנו
קנטה, איזו פינה נחמדה, בגבעה שמשמאל. אנחנו חונים בשולי הדרך,
דממת נצח חודרת לאוזנינו, והשמש השוקעת בצבעים מחממת מבפנים.
מהעץ הגדול שליד הנהר שמימין רצים לעברנו ברגליים יחפות
ובצרחות שמחה, ילדים הודיים-צועניים בציפייה לממתקים.
שוקולד אין לנו, ואנחנו פה בגלל השקיעה. הם מביטים בנו בעיניים
נוצצות מתחת לשכבה המאובקת של חייהם, בגדיהם מרופטים ועורם
מיובש, ידיהם הקטנות מושטות לעברנו.
אני נפרד מהילדים, מצטער שאין לי שוקולד לתת, ומסתובב לאחור
כדי לגלות שכל החברה כבר על הגבעה.
אני מטפס אליהם ומתיישב לידם, פנים אל מול השמש השוקעת.
שפתיים נוגעות בשפתיים, ברגע רומנטי. כמו בסרט קיטש אמריקאי
טוב, נועם ומיוריאל מתנשקים אל מול פלא השקיעה, גורמים לי
לחשוב שגן-עדן זה פה.
אחת הילדות, נערה כבת חמש-עשרה, בוהה בהם בעיניים רוגשות. היא
מחבקת את אחותה הצעירה ממנה, וצוחקת במבוכה של ראשוניות.
יושבים על גבעה חולית סלעית, בוהים לאינסוף בשמש סופנית, השמים
נצבעים כתום וצהוב, העננים מלטפים את הרקיע והעלים בעצים
רוחשים קלות. והנערה ההודית עומדת שם למטה, ליבה הולם בתוכה,
בפעם הראשונה היא רואה נשיקה.