ענת ולטר / משגל נסוג |
של זיווגינו, הגזורים לנו עוד
מגירוש אבותינו, על פי אלוהים אחד:
בסוף זכרותך מתכווצת,
ונאספת אל בעליה
כתינוק שנעלב. היית כחודר,
ותנחר מלוא החדר פעור פה.
ומהחור שלי ניגר החשק לשווא.
אפשר לחשוב שפצעת אותי
פצעי מוות. לשווא כל חלבי ודבשי.
את שסימנת אני מוחה במים וסבון.
מכאן
שאינני נכבשת. ואתה, אינך עוד יהושע.
אולי כבר זמן שנערער בעליון.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|