חי ברחמים עצמיים,
מי אתה בכלל?
מפיל על אנשים אחרים,
מה אתה בכלל?!
מי יתעד אותך?
מי יספר עליך?
מי יכתוב עליך שירים, מחזות סיפורים?
רצית להיות גיבור גדול.
רצית לגדול.
אבל לעולם הזה יש תוכניות שונות משלך,
לחיים צורות ודרכים שונות...
ומה שיצא זה נדפקת,
אז ויתרת,
אין חזון יותר,
אין אחריות,
אין חיים,
אין חשיבות...
נשארת שבר כלי דפוק,
זוינת מכל כיוון אפשרי,
בכית, צעקת, קיללת, המשכת, סוממת, נרדפת, הוכית, כאבת...
וכל הזמן לבד...
אז כן, היה לך חרא,
כן, היה קשה...
אבל ויתרת... לא תיקנת!
ישבת בצד, צופה בחיים עוברים להם הלאה,
מרחם על עצמך,
מבכה את עצמך,
כותב על עצמך,
מבדר את עצמך,
מפנטז על חיים שיכלו להיות שלך,
בוכה לכל מי שרק מוכן להקשיב;
על קורותיך הקשים,
היחיד בעולם שקשה לו,
לא מוכן להקשיב - לך לא הקשיבו נכון?
אבל לא רצית לראות בכלל מי מקשיב ומי לא.
מדבר כמו גיבור מלחמה -
עלוב ששרד את השכונה. היחיד, תנו respect.

אז נשארת לבד,
אז בכית,
ונשברת,
וכאבת,
ותעית בעולמות לא לך,
וצעקת,
וחיפשת,
והכאבת לי ברשעות חסרת רגישות... והרגת אותי.