הגיעה העת
לבוא חשבון
עם עצמי:
הנערה,
קוצר הרוח
ואוטם הלב.
על שגדשתי אותך
יותר משידעתי נשוא,
והכל לבל תראה העין
את מעשה היד.
אילו רק ידעת,
חפה את מכל פשע;
יסמין,
אני מצטער.
על שדורש אני
אך איני מקיים.
נופח חשיבות עצמית
לכל עבר, מהסה
ומקשה עורף;
משפחה יקרה,
אני מצטער.
על שדי לי בשערותיי.
איני חש צריבה בענבלי,
(לבי נתון לקימוטי אוויר)
אף צערי רווי
מלאכת פלסטיקה;
הרוגי הפיגוע,
אני מצטער.
וכל הציבור עונין:
לברית הבט
ואל תפן ליצר.
אך אני לא אשיבנו.
לא היום.
"כה אמר ה':
על שלושה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו:
על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעליים; השואפים על עפר ארץ
בראש דלים, ודרך ענוים יטו, ואיש ואביו ילכו אל הנערה למען חלל
את שם קדשי; ועל בגדים חבולים יטו אצל כל מזבח, ויין ענושים
ישתו בית אלוהיהם" (עמוס, ב' 6-8)
סימני הפיסוק מעוררי הרחמים הם, מן הסתם, שלי. עמכם/ן הסליחה. |