טיפש.
הוא בטוח שהוא יודע הכל, שהכל אני מספרת, שהכל רואים, הוא בטוח
שהוא אבא אידיאלי, שכל אחד רוצה וצריך אחד כזה בבית.
הוא עיוור. הוא רואה רק מה שמוחצן, רק מה שנוח לו לראות.
איזה אבא זה... משוכנע שהוא האבא המושלם... כנראה, כי אם לא אז
אין הסבר נוסף.

אפילו את הדברים הקטנים, הפשוטים, הוא לא יודע עליי.
הוא לא יודע מה מכעיס אותי, ומעצבן, ומה מרגיע.
הוא לא יודע מה מעציב ומה משמח.
הוא לא יודע מה באמת מכאיב לי ומה עושה לי נעים.
הוא לא יודע מה אני אוהבת בעצמי ומה אני שונאת.
הוא לא יודע מה פוגע בי ומה עושה לי טוב.
הוא לא יודע ממה אני הכי מפחדת ומה מפחיד בי.
הוא לא יודע את מי אני אוהבת ואת מי אני שונאת. הוא רק חושב
שהוא יודע.
הוא לא יודע מה מצחיק אותי ומה גורם לי לבכות.
הוא לא יודע מה עשיתי ומה אני אעשה.
הוא לא יודע מה מסקרן אותי ומה משעמם.
הוא לא יודע על ההרגלים הרעים והמגונים שלי וגם לא על הטובים.
הוא לא יודע מה קרה לי ומה עוד יקרה.
הוא לא יודע מה עשו לי ומה אני עשיתי לאחרים.
אני בספק אם הוא יודע איזה צבע אני הכי אוהבת.
הוא לא יודע מה אני חושבת ומרגישה כשאני מסתכלת במראה.
הוא לא יודע מה איבדתי ומה אני עוד אאבד.
הוא לא יודע איפה אני ועם מי אני מסתובבת בלילות ומה אני באמת
עושה.
הוא לא יודע מה עובר עליי בזמן האחרון... וגם לא מה עבר עליי
בעבר.

הילדה הקטנה והתמימה של אבא... זה שהוא יודע.
מספר לחברים שלו איזו ילדה טובה אני בזמן שהם מספרים על הצרות
עם הילדים שלהם.
הוא לא יודע מי אני...
אבל להתעצבן מהדברים הקטנים, לצעוק ולהעלים אותי מעיניו... בזה
הוא אלוף.

הוא אבא שלי. ואני אוהבת אותו... אבל מה שהוא רואה ומה שהוא
יודע עליי גם אדם זר, שרק חלפתי על פניו ברחוב, היה רואה
ויודע.


כנראה שבשבילו אני כמו סיפור שהתחילו לכתוב ומעולם לא
סיימו...
הילדה הקטנה... תעלומה.