בגיל 14 היינו בטיול שנתי של כיתה ט' בצפון. כל השכבה נכנסה
לנחל והיה הכיף של החיים, עד שאילן השמן הזה השפריץ עליי מים
כל חזק שנפלתי על הסלע ופתחתי את הקרסול...

בבית חולים הרופא טיפל בי כהלכה, הרופא חבש לי את הקרסול תפר
תפרים מעצבנים וכואבים ואמר לי להשאר יום יומיים בבית חולים.

ביום השני שהייתי שם ראיתי שהרופאים מסתכלים עליי בחששה רבה,
אחרי היום הזה הייתי אמורה לחזור הבייתה אבל הרופאים אמרו לי
שאני צריכה להשאר עוד כמה ימים, התחלתי לדאוג.

אמא שלי הייתה הכי היסטרית כי הרופאים לא אמרו לה למה אני
נשארת שם, זה היה נראה כאילו אני לא נשארת שם בגלל הקרסול אלא
שיש שם עוד משהו.

אחרי שבוע שנשארתי בבית חולים, אני על סף התמוטטות עצבים אמא
שלי על סף התאבדות אבא שלי אדיש כמו תמיד ואחיי הקטנים שלא
מבינים מה קרה כינסו אותנו הרופאים וסיפרו לנו שגילו לי בגוף
זיהום מסרטן שעדיין לא נמצאה לו שום תרופה ושהוירוס הזה הורג
את הבן אדם בערך אחרי 3 שנים מרגע קבלתו, הרופאים אמרו שקיבלתי
אותו לפני כ3 חודשים בערך...

משפחתי הייתה בשוק, אני התחלתי לבכות, לרופאים לא היה מה להגיד
ממש כי לא היה מצב להציל אותי.

הרופאים אמרו שעד המוות אין הרבה מה לעשות, הגוף שלי יתפקד
כרגיל, והמוות יהיה פתאומי כעבור כשנתיים וחצי בערך...

כל החודש הראשון אחרי שהבנתי במה אני חולה היה סיוט, כל רגע
חשבתי לעצמי מה אני אעשה, הרי הרופאים אמרו שאין סיכוי להמשיך
לחיות, אפילו רופאים מניו יורק אמרו זאת וגם כל איכילוב אמרו
שזה זיהום סרטני מאוד נדיר שמצוי אחת למיליארד ושאין מה לעשות
בשביל לטפל בו.

לאחר החודש הזה הבנתי שאני חייבת להמשיך לחיות ולהנות מהחיים
עד הסוף, לחברות שלי לא סיפרתי ואמרתי למשפחתי לא לספר לאף
אחד, שזה לא יצא מגדר המשפחה, בבית ספר התנהגתי כרגיל כאילו לא
נעדרתי חודש מבית ספר, אמרתי שלא יכולתי לחזור בגלל הקרסול
שנשבר.
עבר חודש וסוף ימי קרב ובא... ואז החלטתי לעשות מעכשיו דברים
שבשבילם אנו חיים.. החלטתי לאבד את בתוליי הגעתי לבית ספר וילד
שממש אהבתי כל חיי הצאתי לו לבוא אליי הבייתה, הוא נענה בחיוב
ובערב הוא כבר היה בביתי התחלנו לדבר ולאט לאט התחלתי להתקרב
אליו ולהתחיל לחבק אותו, הוא כמו בכל בן בעולם הזה בחיים לא
היה מסרב למזמוזים חופשי בחינם, והוא שיתף פעולה.. בהמשך הערב
כבר התנשקנו וממש התחרמנו חזק..
בערב אחר כך כבר שכבנו והרגשתי הילדה הכי מאושרת בעולם למרות
שעדיין תמיד הייתה לי את ההרגשה שאני עוד מעט מתה...

את הילד הזה זרקתי אחרי כמה ימים הרגשתי שאני עושה מה שכל
הבנות רוצות לעשות פשוט אין להן אומץ כי הן נחשבות בנות אחרי
הכל ובנים יכולים לדפוק ולזרוק אך בנות לא יכולות.. אבל אני
הרשתי לעצמי כי הרי החלטתי שאני מסיימת את חיי כמו שצריך.
בהמשך החצי שנה מאז שקיבתי את הזיהום המשכתי לזיין כל בן שרק
היה נראה קצת טוב ולאט לאט כבר כל השכבה שמעה עליי בתור זונה,
כל החברות שלי התרחקו ממני אבל ממש לא היה אכפת לי כי הרי אני
נהנת ולא אפכת לי מי רוצה להיות איתי ומי לא..

בהמשך החיים הקצרים שלי ממש השתגעתי והפכתי לילדה משוגעת שכל
הזמן עושה מה שבראש שלה ומה שרק בא לה... אבל אז החלו כולם
להתרחק וכולם הסתכלו עליי בתור ילדה מוזרה מאוד.. וחריגה..

לקראת החצי שנה האחרונה שלי לחיים החלטתי לקרוא לכל חברותיי
לשעבר ולספר להם למה הייתי ככה כל השנתיים האחרונות. הזמנתי את
כולן לביתי ופשוט שפכתי את ליבי ובכיתי כמו שבחיים לא בכיתי,
החברות שלי לא האמינו למשמע אוזנייהן ובכו גם כן וממש הצטערו
שהן התרחקו ממני ופשוט זרקו אותי במקום לשאול אותי מה קרה..
הרגשתי כל כך חרא עם עצמי והרגשתי שאני כל כך רוצה להשאר בעולם
הזה עם החברות החמודות שלי ולהמשיך להנות בעולם כל כך..
החברות שלי מאז אותו יום כל יום היו אצלי ותמכו בי כל כך כל כך
וממש נהנתי יותר מאשר כל זיון שהיה לי בשנתיים האחרונות..

עכשיו אני כותבת את הסיפור הזה בחודש בו אני אמורה למות, ואני
עדיין מקווה שאולי הרופאים לא היו כל כך מוכשרים, ושאולי הם לא
למדו מספיק על המחלה ושבטוח היא עוברת אחרי כמה שנים.. ואולי
הם עבדו עליי ועוד מעט יגאל שילון יצא מאחורי המצלמה..
ואולי...