היא אהבה מקומות צרים וחשוכים, להתחבא בין הארון לקיר, מתחת
למיטה או מאחורי הטלוויזיה. כשהייתי בשקט שמעתי אותה בלילות,
איך היא נאנחת ובוכה, לא הבנתי אותה ואפילו נרתעתי ממנה
בהתחלה.
לאט לאט התקרבתי אליה, אף פעם לא ראיתי אותה אבל בראשי הייתה
דמותה ברורה וחדה, התחלתי להבין אותה, הבכי שלה השתנה לאט לאט
למילים בעלות משמעות.
הייתי מחכה כל לילה כדי לשמוע אותה, מנסה לענות לה אבל היא לא
התייחסה אלי, הייתה עסוקה מדי בצערה הכבד.
אחרי הרבה זמן שניסיתי לדבר איתה ללא הצלחה, החלטתי לחפש אותה,
רציתי לעזור לה, הייתי מטיילת בלילות עוקבת אחרי קולותיה וכל
פעם שחשבתי שמצאתי אותה, היא נעלמה.
לא ישנתי כבר 3 חודשים, הייתי עסוקה במרדפים אחריה ועכשיו סגרו
אותי בחדר, נותנים לי 3 ארוחות ביום ואסור לי לדבר עליה יותר.
אפילו שהיא אמיתית, אפילו שהיא הגיעה איתי לביתי החדש.
אני כבר לא רוצה לשמוע אותה יותר, אני רוצה לתפוס אותה ולסתום
לה את הפה, אבל הם לא נותנים לי לחפש אותה, הם קושרים אותי
למיטה ודוקרים אותי במחטים ארוכים וקרים.
לא ראיתי את ההורים שלי כבר יותר מדי זמן, כנראה שהם לא רוצים
בת משוגעת.