בשעת שקיעה,
השיקה לי השמש בכנפיה.
את הורדת את מעיל הקור,
ונתת לי לגעת בך,
עמוק בפנים
וספגתי אותך לתוכי.

קמטוט שפתיים רך,
את אינך יודעת,
כמה את חסרה.

יש המשך כתמתם
לכל דמעה.
ברקע מרצדים
אורות הליל.

שובי לתמימות ההיא,
לסלון מרוהט קלישאות -
מרירות שאיננה מורגשת
בערפל היומיומי.

אולי חשת עצבות מסוימת
דרך הקו, דרכי,
חיים שלמים עוברים דרכי -

אך השמיים, הנוגים מעט,
האוויר - המבושם מתיקות
והחדר השליו,
כולם תפאורה צבעונית.

אינני מספיקה לומד די
על מנת שתראי,
והערכת המצב היא,
ששבוע מעכשיו

אני אינני עוד.