היו לה פרפרים בבטן, היא לא יכלה להפסיק לחשוב על הפגישה
שהולכת וקרבה, כל כך הרבה זמן היא לא ראתה אותו, אבל כלום לא
השתנה - היא עדיין  הרגישה אליו דברים שלא תוכל להרגיש לאף אחד
אחר לעולם. היא נזכרה בכל התקופות שעברו ביחד, חלקן טובות
וחלקן פחות, אך לעולם היא לא הטילה ספק באהבתה אליו, היא
האמינה שהם נועדו להיות יחד והרגישה ברת מזל על שזכתה להכיר את
אהובה האמיתי כבר בגיל 12.
הבעיה הייתה שבמקום כלשהו בדרך היא התחילה לקחת אותו כמובן
מאליו, פתאום היא הרגישה שאם הם לא ייפגשו היום אז הם ייפגשו
מחר, אם היא תפגע בו בטעות הוא תמיד יסלח לה והיא הייתה בטוחה
שבתקופות הכי קשות שלה הוא תמיד יהיה שם בשבילה, אבל מה שהיא
לא הבינה זה שאיתו שום דבר לא היה קשה מדי ובעצם כל הקושי שלה
בחיים נובע מהחלטתם להיפרד.
היא כל כך השתנתה מאז שהם נפרדו, היא התבגרה מאוד, נפתחה
לאנשים חדשים וניסתה דברים חדשים, האמת היא שהיא פשוט הייתה
במרוץ אחרי האושר שלה, משהו שישמח אותה כמוהו וכשהיא לא מצאה
את האושר היא נפלה עמוק יותר ויותר, היא פשוט לא הבינה שהאושר
האמיתי שלה נמצא איתו.
היא הגיעה לתהומות עמוקים, מקומות שהיא בחיים לא הייתה נכנסת
אליהם איתו, כי לא היה לה צורך בהם, כשהיא סוף סוף הבינה זה
היה מאוחר מדי. היא הספיקה לפגוע בו כמו שאף אחת בחיים לא
תוכל, היא אכזבה אותו והוא האמין שהיא השתנתה, שהיא לא כמו
שהכיר אותה, שהיא שונה, הרוסה, שאין אפשרות לסדר את זה יותר,
אין לה אופי.
והיא פשוט חשבה שאין תקווה יותר, היא לא יכלה לחיות ככה, היה
לה חור עמוק וגדול בלב והיא כל הזמן הסתובבה בהרגשה של מחנק
בגרון, כאילו בכל רגע הדמעות עומדות לפרוץ להן, זה היה קשה
במיוחד כשהסתכלה עליו, על עיניו הכחולות הגדולות שמבטאות את כל
הטוב שהיה לה בעולם. אז היא פשוט הפסיקה להסתכל עליו, הפסיקה
לדבר איתו, היא ניסתה לשכוח ולעבור הלאה, היא אפילו ניסתה
להחליף אותו במישהו אחר. בהתחלה זה קצת עזר לה שמישהו אוהב
אותה באמת, זה העניק לה סוג של סיפוק, סוג של רוגע שלא צריך
לחפש יותר. אבל מהר מאוד היא הבינה שבין סיפוק לאושר יש הבדל
גדול, והיא החליטה שעדיף סיפוק מכלום כי את האושר שלה היא
איבדה כבר מזמן.
את כל הצער של היא פרקה על ציורים וכתיבה, אבל בעיקר היא
התחילה לנגן, זה היה מעביר לה שעות,אבל את הגיטרה שלה היא
השאילה לו לפני המון זמן, כשהיא עוד הייתה מאושרת איתו, אז היא
החליטה לבקש את הגיטרה בחזרה.
לקח לה הרבה זמן לעזור אומץ ולדבר איתו וכשסוף סוף היא אמרה
לו, הוא עשה פרצוף קצת מאוכזב, כאילו קיווה שתגיד לו משהו אחר
ואמר לה שתבוא לקחת אותה אחרי הצהריים.
פתאום היא התחילה להתרגש, היא תפגוש אותו היום, יש להם פגישה,
אולי יש כאן איזה פתח צר של אושר שמחכה לה להיכנס אליו? אולי
עכשיו זה הזמן לתקן את חייה? הכל בזכות הגיטרה.
היא החליטה להיפרד מהסיפוק שלה, אמרה לו שהוא צדק כל הזמן
וכנראה שהיא באמת לא התגברה עליו. היא התארגנה בבית לפני
הפגישה איתו, היא החליטה לעשות צמה כי זכרה שהוא אוהב צמות.
יצאה מהבית לכיוון ביתו, היו לה פרפרים בבטן, היא לא יכלה
להפסיק לחשוב על הפגישה ההולכת וקרבה, היא דמיינה בראשה איך
היא מספרת לו את כל מה שעבר עליה בשנה האחרונה ואותו יושב
ומסתכל עליה בעניו הכחולות הגדולות, שותק ונותן לה לפרוק הכל
וכשהיא סוף סוף מסיימת לספר לו, הוא מתקרב אליה, נושק קלות על
שפתיה ואומר שהוא ידע שהיא תחזור לעצמה, שהוא חיכה לה כל הזמן
הזה. היא כבר יכלה לראות איך הם חיים כמו שתכננו כל כך הרבה
פעמים - שוכרים דירה בתל אביב, יהיו להם ילדים בלונדינים עם
עניים כחולות גדולות, מזדקנים ביחד.
זהו היא הגיעה אל ביתו, עולה במדרגות בטוחה שכל האושר שהיה לה
עומד לחזור אליה, היא מתקרבת לדלת וכבר מרגישה את החיוך שעל
פניה מתרחב, דופקת על דלתו ואמו פותחת אותה, כמה שהתגעגעה
אליה, היא אומרת שלום מנומס ואפילו נותנת נשיקה, אמו אומרת
שהוא בחדר אז היא פונה לכיוון חדרו נזכרת בכל הרגעים
האינטימיים שלהם, היא פותחת את הדלת שלו ומשננת בראשה את כל מה
שהיא רוצה להגיד לו.
אך פתאום היא רואה אותו יושב עם הגיטרה שלה, ומאחוריו מחבקת
אותו מישהי, היא לא מכירה אותה אבל היא ילדה יפה עם פנים
עדינות, בדיוק כמו שהוא אוהב. היא לא יודעת מה לעשות היא פשוט
ממשיכה לעמוד בפתח חדרו בלי לזוז, הוא אומר לה שלום ומזמין
אותה להיכנס, אבל היא מרגישה שבכל פעולה שהיא תעשה היא תיפול
ולא תוכל לקום יותר, הילדה מציגה את עצמה - "קוראים לי מאיה".
היא מרגישה שהיא הולכת להיחנק, היא פשוט לא מצליחה להכניס אויר
לריאות, הוא רואה שמשהו לא בסדר אצלה אבל כנראה שכבר פחות אכפת
לו אז הוא שואל במין טון אדיש אם הכל בסדר, היא מתאוששת קצת
ואומרת שקשה לה לנשום אז הוא נותן לה את הגיטרה ופותח את לה
החלון, היא מתקרבת לחלון ובזווית עיניה רואה אותו נושק למאיה
על האף, פעם הוא היה מנשק אותה על האף.
ואז היא מבינה שאת ההזדמנות שלה לאושר היא הפסידה ועכשיו נשאר
לה להחליט אם היא רוצה להישאר כאן ולחיות בלי האושר או לעזוב
את העולם ואולי תוכל להתחיל חיים חדשים כשהיא כבר מנוסה, בלי
לחזור על אותה הטעות פעמיים.
הוא שואל אותה אם הכל בסדר, הפעם קצת יותר מודאג והיא עונה
שבקרוב הכל יהיה טוב, היא מחזירה לו את הגיטרה ואומרת שזו
מתנתה האחרונה אליו, הוא נראה המום כאילו הוא לא הצליח להבין
מה קורה פה, היא המשיכה לדבר, אמרה לו שידע שהיא תמיד אהבה
אותו והיא מצטערת על הכל, הוא לא ידע מה לענות ואז היא מסתובבת
לכיוון החלון מעיפה מבט אחרון בעניו הכחולות וקופצת מהחלון
שהוא פתח בשבילה.