איך באותו הרגע, הטלתי עצמי על המיטה והחלתי מתמכרת לתחושת
הכאב.
הכאב הזה, שנדמה באותם רגעים כי אין סופי הוא וכי עד עולם
ימשיך להכות בי.
הוא לא הרפה ממני, ואני, הרשיתי לעצמי כהרגלי  להיסחף, לא
לנסות להיגמל מהדקירות. אולי ביקשתי עוד.
אתה חייכת חיוך מסתורי, כאילו היה בך המון להציף אותי אך נשארת
בהבעה שמשדרת ריקנות. כך הופעת לי לילה בלילה בחלום המעיק,
וניסיתי שלא לעצום עיניים כי אז תופיע שוב אתה. כמעט והוצאת
מילה מהפה אך לאחר רגע או שניים העדפת לשמר את האווירה
הדוממת.
נקרעתי קרעים של ייסורים. שוכבת באלכסון, כנגד מבנה מיטתי,
וכמעט מבקשת מאלוהים שייקח אותי אליו.
בתחילה היה לי קר אך רק מהמחשבה עליך שרוע במיטתה החלתי מזיעה
זיעתי. חום נוראי החל מתפשט בכל גופי ואני קפאתי לבד. כבר חשתי
בבלבול שהשתלט עליי. לא ידעתי האם היה זה החום שגבר על הקור או
להפך.
תבין, כשהבטת בי כך אתה כמו ראית ולא סיפרת. אני ביקשת ממך שלא
תחביא, שתוציא את כל אשר שמור במגירות ליבך, משום שאני יודעת.
אחת מהן הייתה שייכת לי, רק לי, ורצית לתת אותה לה, רק לה.
אולי הייתי סבוכה בתוך קשרים פנימיים ולא היה לי מוצא. אני
ביקשת ממך שתגלה לי.
כי תבין,כשאתה ראית אותי כך היית כמו מביט ולא באמת מרגיש. אני
מתנצלת אם נגיעותיי לא סיפקו נגיעותייך אם כי נשבעתי כי לא
אעזוב כל עוד תבקש שיהיה לי טוב.
אני נרתעת כעת, מלחבק, מלקום ולעמוד כאיש שלם, המבין רצונו
מעצמו.
זרמתי גם אני בכיוון הדמעות שמשך למטה. אם היית מגיע, לא היית
יכול להבחין בי.
ההחלטה כבר נעשתה בי באותו הרגע,
רציתי שאלוהים ייקח אותי מכאן.