27.1

חורים קטנטנים נפערים בעורי, גדלים לממדי בורות כשהרוח שורקת
בין כתליהם, מסלקת שאריות רגש.

משחקת במילים, מעבירה אותן בין אצבעותיי ומעלימה כלהטוט קוסמים
כושל. דיו מעטר את הדף החלק, מכתים ומייפה לסירוגין. היופי
בעיניי המתבונן, את לוחשת בניסיון לנחם, ואני מחניקה חצי חיוך
של רחמים עצמיים.

אנשים קטנטנים צונחים לתהום החוצה  את גופי. היא ממלמלת משהו,
מנסה לנער אותי מאשמה. היא כנראה צודקת, הם בטח קפצו מרצונם.

גורסת את הצבעים, מעבדת אותם לגוונים פשוטים יותר שהעין תוכל
להבין. הם לא רוצים לראות את זה, מישהי אומרת, זה לא מיוחד.

הרוח הפורעת את שיערי הודפת גם אותי אל התהום.
כנראה שקפצתי מרצוני.
את תמיד צודקת.