אומרים שעל עננים, אי אפשר ללכת. אומרים שהם בעצם, הצטברות של
טיפות מים זעירות ושל גבישי קרח זעירים באטמוספרה. הוא אמר לי,
שכולם טועים. רק מצמצתי עיניים כתגובה, מכיוון שלא הייתה לי
תשובה אחרת. רק הקשבתי.
"איפה אלוהים?" שאלתי בקוצר רוח. כבר עמדתי חצי שעה בתור,
וההוא עם הנוצות כשל תרנגולת, כל חמש דקות אמר לי לחכות. "איפה
מי?" הוא שאל בעיוות פנים מגוחך. "נו, אלוהים! הרי למה אני
מחכה פה חצי שעה?" פניי כבר האדימו מרוב הכעס. ממתי אלוהים כל
כך עסוק? "את רואה אותו מול עינייך", הוא אמר לי בשלווה. "אתה?
א...אתה אלוהים?!" ניסיתי להתאפק ולשמור את הצחוק
מבפנים...ידעתי שזה לא מנומס לצחוק מול הפנים של אלוהים. "מה
הבעיה? תיזהרי בלשונך ילדה", קולו נעשה תוקפני. הגיחוך נבלע עם
בליעת הרוק. "אבל אתה לא נראה אלוהים, אתה לא נראה אלוהים
בכלל", אמרתי בטון ספק מזלזל ספק מאוכזב. הוא לא התרגש מדבריי.
הוא רק נאנח בכיסא הלבן והמרווח שלו. "אתה עובד עליי, נכון?"
שאלתי בקול תמים, שמעולם לא שמעתי קול כזה יוצא מפי, לעולם.
הוא היה תמים כילדה בת חמש, השואלת למה השמיים כחולים. גם אני
לא ידעתי. הוא סרק את הסביבה עם עיניו החומות, והתכופף לעברי.
פניו נעשו אדומות כשלי ממקודם... לא ידעתי שאלוהים עם תכונות
של בני אנוש. האם זה אומר שהוא אנושי? "אני לא באמת אלוהים,
סתם צחקתי איתך... אין לכם חוש הומור שם למטה? תגידי, מה שמך?
אני לא חושב שראיתי בזמן האחרון ברשימה ילדה קטנה", הוא שאל
לפתע, ולא הבנתי מילה... "רשימה? בשביל מה?" שאלתי, וככל
שהשיחה נמשכה הרגשתי כאילו אינני מבינה יותר ויותר. "רשימת
האנשים שמגיעים לעננים", הוא אמר בפשטות, וחזר להישען על
כיסאו. "אני לא יודעת למה אני פה בכלל, הרגע הגעתי. רציתי
לפגוש את אלוהים, לשאול אותו, מה אני עושה פה, כל כך מוקדם.
אתה יודע איפה אני אוכל למצוא אותו?" הרגשתי אבודה ובודדה, כמו
ברגע שבו הגעתי לפה, לפני שלושת-רבע שעה, בערך. "אל תזכירי את
שמו! אף אחד לא רוצה שהשמועה תגיע עד למטה. תראי, ילדה... "הוא
רכן לעברי ולחש,"אלוהים לא קיים", הוא הכה בי. שתקתי למשך דקה,
דקתיים. אולי אפילו שלוש. לא הפנמתי שהוא לא קיים... הנחתי
שהוא סתם צוחק עליי, כמקודם. "אתה מלאך?" לפתע שאלתי. מעולם לא
ראיתי מלאך...אך נוצותיו הכחולות הזכירו לי את נוצות המלאך
שאהבתי לצייר. רק שאני, ציירתי אותן בצבע לבן כשלג, נקי וצח.
המלאך שציירתי היה מלא בנוצות יפות, שקישטו את כל גופו. היצור
למולי, היה כמעט ונטול נוצות. רק פה ושם, קצת בראש, קצת בבטן.
"כן", אמר בפרצוף מדוכדך. "עוד מלאך ברשימה, לא יותר..." הוא
מילמל. הוא התמקד ברשימה ארוכה וחיפש דבר מה. דבר זה נמשך כחמש
דקות, וברגע שבו החלטתי שאתחיל לגעור בו שיסיים, הוא אמר לי:
"אני לא מוצא אותך ברשימה. אממ... תוכלי להתלוות איתי למקום
כלשהו? זה לא ייקח הרבה זמן, אני מקווה". הוא קם מכיסאו והושיט
לי את ידו, ואני הנחתי את ידי המזיעה והקרירה בידו הרכה
כקטיפה. הרגשתי מלא דגדוגים, דגדוגים נעימים שהתפשטו בכל גופי.
לא הרגשתי את צעדיי כל הדרך...כאילו ריחפתי. "הגענו", הוא אמר,
ועזב את ידי. הרגשתי כאילו אני מתעוררת מחלום כלשהו, והייתי
ממוקדת שוב. "מה הבעיה?" שאל יצור הדומה למלאך שהיה לידי.
ניחשתי כי היה היצור מלאכית, עקב קולה הכל כך שונה משלו. "בת
האדם הזאת איננה ברשימה, עברתי אחד אחד. רואים שהיא חדשה, היא
בכלל לא מתמצת במקום. היא אמורה להופיע בדפים של החודש הזה,
אבל היא לא. הנה, תראי", הוא אמר לה, והראה לה את הרשימה
הארוכה ממקודם. המלאכית כחכחה בגרונה, ואמרה: "הממ, כן,
ובכן... המ... כנראה שנפלה פה טעות שוב, אלוהים ישמור. טוב,
נו... עצמי עינייך ילדה". לא עצמתי. פחדתי ממנה, פחדתי ממנו.
מדוע לעצום עיניים בשעה כל כך מוקדמת? "אינני עייפה כלל וכלל.
למה לי לעצום עיניים?" שאלתי, מתרחקת בצעד אחד מהמלאכית. "עצמי
עיניים, אל תפחדי. שום רע לא יאונה לך. אל דאגה", היא אמרה,
והתקרבה אליי בצעדים קטנים וזהירים. הלכתי עוד צעד אחד אחורה.
"לא!" צעקתי, והרגשתי את הפחד משתלט על כל גופי, עד כדי כך
שרעדתי. "זאתי קשוחה", שמעתי מלאך אחד שעמד רחוק מאיתנו, מלמל.
"עצמי עיניים", היא אמרה לי, ועמדה במקומה. הסתכלתי אחורה...
לא היה לאן לברוח. לאט, עפעפיי כיסו את עיניי. לפתע, במאית
השנייה, שמעתי רחש של טפטוף מים. הלב שלי פעם במהרה, כקצב
הטפטוף.
פתחתי את עיניי במהרה. לא הייתי יותר על העננים... עכשיו
העננים חגו מעליי. הם היו אפורים, והחול שעליו נחתי מבלי
להרגיש את חוזק הנפילה, היה רטוב. ראיתי את המלאך על יד סלע
שניצב על הים. הוא אמר לי שכולם טועים... שעל עננים אפשר ללכת.
והגשם... הגשם רק מכפה על טעויות המלאכים.


אפריל 2005.