"שקל, אדוני?" שאל אותי הקבצן בפנים עייפות, זקנו מלוכלך
ועיניו מיואשות. לרגע בהיתי בו, כאילו לא הבנתי מה הוא אומר.
מיד התעשתי והחלטתי לחלוק את מזלי הטוב עם מישהו שכנראה באמת
צריך קצת מזל. כן, היום זכיתי בלוטו, לפני קצת יותר משעתיים.
לא זכיתי זכיתי, אבל כמה אלפים (4,831 שקלים חדשים ו- 12
אגורות בדיוק) יכולים בכיף לממן מחיה לחודש שלם ואפילו יותר,
וכל מי שעשה טיול אחרי צבא יודע את זה!

אז הבאתי לו לא רק שקל. מאה ש"ח, טבין ותקילין. בטח הוא לא
קיבל כזה סכום מאז... הבר מצווה? - בטוח היה לו בר מצווה;
קבצנים לא נולדים על ספסלים, הם מגיעים למצב הזה בגלל שרשרת של
בחירות שגויות - ולפי הפה הפעור והעיניים ההמומות, כנראה שאני
צודק. מרגיש עוד יותר טוב עם עצמי, המשכתי בדרכי, מקווה מאוד
שהשטר הזה לא יתגלגל לתעשיית הטבק, או לחילופין, תעשיית האבקות
הלבנות (אלה שאין להן פרסומות בטלביזיה), או כל מיני שווקים
שחורים, אפורים ובשאר צבעי הקשת.

נזכרתי לפתע בפעמים הספורות שפגשתי קבצנים, אחת מהן בבריסביין,
אוסטרליה, ברחוב לא מספיק מואר לטעמי, עם אישה די מפחידה,
שביקשה ממש יפה שאעזור לה בסכום קטן, כי היא בדיוק יצאה מהבית
ואין לה מספיק מזומן לקנות... משהו - לא ממש הבנתי כי היא
הייתה שתויה. כשאמרתי לה שאין לי (הארנק לא היה עליי, באמת!),
היא התחילה לקלל אותי ברמות של שנאה שלא תמצאו אפילו בקייטנה
של עזאדין אלקסאם. באיזה עולם אנחנו חיים, שאנשים מגיעים למצב
כזה? צריך לעשות משהו... אבל לא עכשיו...

עכשיו אני בדרך לפגישה. כן, כן, עם בחורה! שמה בישראל טלי,
והיא לומדת פסיכולוגיה שנה שנייה באוניברסיטת ת"א. היא גרה
בהרצליה, ויש לה עיניים כחולות, שיער אדמוני חלק וארוך וקצת
נמשים, כמו שאני אוהב. פגשתי אותה באוטובוס. היא ישבה מאחורי
ואני ראיתי אותה דרך ההשתקפות בחלון - מסתכלת עלי! פתאום עלתה
לאוטובוס איזו גברת זקנה, שבטח בימי הולדת כבר לא שרים לה "עד
מאה ועשרים שנה", ואני שמתי לב שכל המושבים היו תפוסים. על
החלון ראיתי מדבקה: "מפני שיבה תקום" - אז קמתי! הגברת הייתה
כ"כ מאושרת ש"עוד יש אנשים כמוך", כלומר כמוני(!), ואני הייתי
כ"כ מאושר שהיא הייתה מאושרת...

בתחנה הבאה התפנו כמה מושבים, אפילו כפולים, אבל לפני שהספקתי
לבחור אחד, הרגשתי יד אוחזת במרפק שלי. כשהסתובבתי היא שאלה:
"רוצה לשבת"? הייתי די המום שבחורה כזאת יפה פתאום מדברת איתי,
ועוד מציעה לי לשבת לידה - או יותר נכון, איתה - אבל "כן, בטח"
יצא לי בכזאת טבעיות, שהייתי יותר המום מעצמי. מסתבר שהרשים
אותה איך שקמתי בשביל הזקנה, ואולי גם... איך שאני נראה
(בבקשה, אלוהים, בבקשה!), ואחרי רבע שעה של שיחה ממש זורמת
יצאתי עם מספר טלפון ופגישה במסעדה במרכז ת"א... לא זוכר איפה,
אבל הכול רשום! איזו בחורה... אמרתי לכם שיש לי מזל היום?

אז עכשיו אני בדרך לשם - לא זוכר איפה ואיך מגיעים, הכל כתוב
לי בפנקס. אחרי שמצאתי איכשהו חניה על המכה הראשונה - וזה לא
קורה בדרך כלל, למצוא חניה במרכז ת"א (ולדעתי כל מקום בת"א הוא
מרכז ת"א) בכזאת קלות - חשבתי שהכי טוב למצוא איזה רחוב ראשי
(דיזנגוף, אלנבי או אבן גבירול - שלושה שאני זוכר מהמונופול)
ומשם להתחיל למצוא את הדרך למסעדה. אתם בטח חושבים "איזה
אידיוט", אבל ככה אני ו... טוב, כן, אני אידיוט. אפילו לא
הצצתי בפנקס מאז שיצאתי מהבית. עד כדי כך אני מסטול מאושר, מזל
שלא עשיתי תאונה!

כבר עברו כמה דקות, ולמרות שהזמן לא דוחק בי, כי נתתי לעצמי
מספיק מרווח זמן לטעויות, זה די מעצבן להסתובב ברחובות ת"א בלי
חוש כיוון ובלי מישהו שייתן איזה רמז. אולי הייתי צריך לשאול
את הקבצן. אולי אני באמת אחזור לשאול אותו... אבל איפה הוא
היה? אני לא זוכר איך לחזור אליו, וזה היה לפני שתי דקות! צריך
לכלוא אנשים עם זיכרון כמו שלי...

הבעיה שלי היא לאו דווקא הזיכרון, אלא יותר היכולת להתרכז.
דברים מסיחים את דעתי יותר ממה שהם צריכים. כמו לפני רגע,
כשהבחנתי בבבואה שלי באיזה חלון ראווה, ובמקום לדבוק במשימה
עצרתי לבחון את עצמי: ג'ינס ליוויס, שכנראה הוא פריט הלבוש
היקר ביותר שקניתי אי פעם, חולצת קסטרו מכופתרת שמצאתי בעודפים
אבל באיכות מעולה, האש פאפיס שחורות מבריקות, שעון שההורים קנו
לי בדיוטי פרי ושרשרת עם שיניים של כריש שקיבלתי מחבר ליומולדת
לפני שנה. איך אני זוכר את כל המחירים והסיפורים שמאחורי
הבגדים, אבל לא שם של רחוב או מסעדה?

אז אחרי עוד קצת נדודים ברחובות ת"א, נזכרתי שיש לי טלפון
נייד, ואני יכול פשוט להתקשר לטלי ולבקש הוראות. לא הדבר הכי
גברי בעולם, לבקש הוראות (שוב!) מבחורה, ואולי זה גם יציג אותי
בתור בחור קצת מפוזר, אבל אם היא באמת אשת החלומות שלה חיכיתי
שנים אינספור, היא תקבל את התכונה הזאת שלי עם כל היתר... אז
איפה שמתי את הטלפון?

בתיק! פעם הייתי הולך עם כיסים מלאים - כל מה שהיה לי היה חייב
להיות בכיס או לא להיות. כשגברים התחילו ללכת עם פאוצ'ים בהצלב
זה די קומם אותי, כי מה, הם בחורות? אנחנו הגברים נולדנו להיות
חופשיים, לא קשורים ברצועה לאיזו כוננית ניידת עם עזרה ראשונה,
איפור, טמפונים, ארנק בגודל של מקרר ואלוהים יודע מה עוד.
אנחנו גברים!... אבל ככל שהזמן עובר, אתה לומד לבגוד בעקרונות
ישנים לטובת נוחיות... ובכלל, חברות האופנה לא שמות מספיק
כיסים במכנסיים בימינו... אז גם אני הולך עם תיק צד, מודה
באשמה.

טוב, אז רק להוציא את ה...טלפון... מ...ה...תיק. תיק! איפה
התיק?! לא להיכנס ללחץ! איפה התיק? איפה התיק?!? ממשש את עצמי
בכל מקום אפשרי, אני לאט לאט מבין שהתיק... נעלם... לא להיכנס
ללחץ! לנשום: לשאוף, לנשוף. איפה שמתי את התיק המז...? פתאום,
בלי לשים לב, שחררתי צרחה כזאת אדירה באמצע הרחוב, שגם אם היו
נשארים דובים בארץ, הם היו אורזים הכל וטסים לדודים בקנדה. אני
פשוט לא מבין איך יכולתי להפקיר את התיק שלי אי שם במרחבי הזמן
והחלל.

פתאום תקפה אותי המחשבה שלא רק הטלפון היה בתוך התיק, אלא
המפתחות של הבית ושל האוטו, הארנק - עם הזכייה מהלוטו, כרטיס
אשראי, כרטיסי חבר, כרטיס תורם, רישיון נהיגה, טלכרט למקרי
חירום - וגם ת.ז, קונדומים (אפילו שלא בטוח שאני רוצה להשתמש
בהם בפגישה הראשונה)... והפנקס! איך אני אמור להתקשר למישהו,
במיוחד לטלי - איך אני אמצא אותה עכשיו? - או... משהו...

לחץ התחיל להצטבר לי בחזה ולעלות למעלה, ואז פתאום הבנתי שאני
צריך עזרה - מיידית, דחופה, אמיתית - לא נפשית ולא כספית או
סלולארית, עזרה רפואית! בתוך התיק היה חבוי לו גם... המשאף!
האסטמה שלי לא ממש חמורה, אבל ברגע כזה אני אמות בלי המשאף! לא
מסוגל לדבר או לנשום, הזמן פתאום עצר מלכת.לא ראיתי עוד את מה
שקורה ברחוב מולי, אלא את מה שקרה לפני חמש (או עשר, או מי
יודע כמה?) דקות:
הלכתי ברחוב אחרי שפניתי ימינה, ישר ושמאלה מהמקום שבו חניתי,
הראש מלא במחשבות על טלי, עירית ענבי מהלוטו ונשים זקנות
באוטובוסים, כשלפתע שמעתי את הקול: "שקל, אדוני?" ואז הנחתי את
התיק, הוצאתי את הארנק, הוצאתי שטר של מאה ש"ח, החזרתי את
הארנק והבאתי לו את השטר, ואז... ברוב טיפשותי, חולמנותי ושאר
תכונות שליליות שהיריעה קצרה מלהכילן, הלכתי בלי התיק... איך
הגעתי לרמה כזאת של... של... חוסר ריכוז?

התנערתי מהזיכרון המר הזה ובעודי נחנק למוות חשבתי לעצמי איך
מזל הולך ובא, איך עכשיו אני אמות על מדרכה מלוכלכת בת"א,
ואיזה קבצן ילך לחגוג לו עם כמה אלפי שקלים, טלפון לדבר בו
(הוא כבר ימצא למי להתקשר) עד שהבטריה תיגמר, ואז הוא ימצא את
האוטו ויצא לסיבוב כספומטים ויגהץ את הכרטיס שלי עד תום. אולי
הוא אפילו ימצא את הפנקס ואז ילך לשבת עם טלי במסעדה, ואולי
עוד ישתמש הלילה בקונדומים שלי! קבצנים ארורים! אלוהים, מה
עשיתי שזה מגיע לי?

הרגשתי איך האור נכבה, העיניים נעצמות ואני מאבד שליטה על הגוף
ונופל לעבר המדרכה, כשלפתע הרגשתי יד מחוספסת תופסת אותי, ועוד
אחת מזיזה אותי לתנוחת ישיבה. עוד יד - או שזו אותה אחת? -
תופסת אותי בלסת ממש חזק ומאלצת אותי לפתוח את הפה, ואז המשאף
שלי - אין ספק שזה שלי; גם בעוד מיליון שנה אני אזהה אותו -
והופססס! חזרתי לנשום. ריח לא משהו יש לרחוב הזה, כאילו הוא לא
התקלח מלא זמן...

אני פותח את העיניים ורואה מולי את הקבצן! עדיין לא מסוגל
לדבר, אני בוהה בו, רוכן על רגל אחת ובוחן אותי בעיניים מלאות
דאגה. "אני חושב שזה שלך", הוא אומר לי ומושיט לי את התיק. אני
מזיז את העיניים לכיוון התיק, אוחז בו ומחזיר את העיניים אליו.
איך לעזאזל האשמתי אותו ככה? הוא לא גנב, הוא קבצן! זה שהוא
הגיע לכזה מצב, באשמתו או באשמתנו, החברה, לא הופך אותו לבן
אדם רע, רק חסר מזל.

לא הצלחתי להוציא מילה מהפה, רק לבהות בו ארוכות. כ"כ רציתי
להתנצל בפניו, להודות לו, לומר משהו, אבל כלום לא יצא. הוא עזר
לי לקום והחל ללכת, בחזרה אל הפינה שלו באחד הרחובות הסמוכים.
שנייה לפני שהוא נעלם הוא הסתובב ואמר: "לך ישר, בצומת השלישי
ימינה, המסעדה נמצאת חמישים מטר מצד ימין. בהצלחה!" הוא הוריד
את מבטו אל השטר שהספקתי לשלוף באופן בלתי מודע כדי להודות לו
(ואז הבנתי שזה עלול להראות מעליב מצידי), ואז הוא חייך בביטול
ואמר: "רק אל תשכח לספר לי מה יצא מכל זה", צחקק לעצמו ונעלם
בחשכה.

ובהמשך אותו ערב, כשעמדתי על מדרגות ביתה של טלי ונישקתי אותה
לשלום, אותה נשיקה ראשונה מני רבות עד עצם היום הזה, חשבתי:
"אל תדאג, אני לא אשכח..."