היה לי רק שקל, אז נכנסתי למכולת של גדעון וקניתי את המסטיקים
הגדולים, העגולים, שיש בהם סוכריות קטנות ועבשות. התחשק לי
משהו טעים שימלא לי את הפה, וזה נראה כמו הפתרון החסכוני
המושלם לזה.
נגסתי באמצע המסטיק, והתחלתי ללעוס את חציו. לפתע, מבין
הסוכריות הקטנות והעבשות שנמצאות בחלל הריק, משהו החל
להתרומם.
כלא מאמין פערתי את פי, ואותו דבר מעופף, טס ישירות לתוך הפה
שלי.
ירקתי אותו במהירות, וגיליתי שזו תולעת. ולא סתם תולעת אלא
תולעת כחולה. עם כנפיים.

התעצבנתי וחזרתי למכולת של גדעון. גדעון! במסטיק שמכרת לי,
היתה תולעת. כחולה. עם כנפיים. אני רוצה את השקל שלי בחזרה.
הוא צחק, ואני הולכתי משם מושפל.
את החצי השני של המסטיק, עדיין החזקתי ביד. עכשיו הכנסתי גם
אותו לפה, בגלל שהמתיקות של החצי הראשון עברה.

בערב, סיפרתי לאבא שלי על התולעת, והוא אמר שזה חמור מאד. לא
האמנתי לו שהוא מאמין לי או אכפת לו בכלל, כי הוא קרא את
העיתון שהוא אוהב - הארץ. הוא העדיף עיתון משעמם,ענייני אך
בכייני, מאשר להקשיב ולהעמיק במה שלבן שלו היה לומר לו.
חזרתי על דבריי שוב והפעם בקול רם. אותה התגובה, והפעם גם
סינן, "אם תרצה, אני אלך לדבר עם גדעון בשמך".
כנראה שגדעון יקשיב לעורך דין מפורסם יותר מאשר לילד בן 11,
שכנראה הולכים להעיף אותו מבית הספר בסוף השנה. אין להתווכח עם
עובדות מוצקות.
עדיין, ביקשתי מאבי שלא יעשה שום פעולה בנדון. לא רציתי להרגיש
זקוק ונצרך, כאילו הייתי ילד קטן, וכל זאת על מנת לקבל את השקל
שלי בחזרה.

למחרת, הלכתי שוב למכולת של גדעון. עדיין כעסתי על חוסר
ההגינות ועל כך שלא האמין לי והחזיר לי את השקל, למרות שאני
קונה אצלו כל יום בתום יום הלימודים, זה כבר 4 שנים.
לצערי, לא היה כל מקום אחר לקנות תפוח באיזור, וזה הדבר שנראה
לי הכי מפתה באותו הרגע. קניתי את התפוח שלי, ולא הודתי
לגדעון. גם את הכסף שלו לא הגיע לי, אבל לא התחשק לי להסתבך
בפלילים בכדי לחסוך שקל ו- 30 אגורות. אז שילמתי לו והלכתי
משם.

הלכתי בדיוק לאותו המקום שבו אתמול חציתי את המסטיק, ונגסתי
בתפוח. שכחתי כבר מסיפור התולעת והתענגתי מטעמו המתוק של
התפוח.
הסתכלתי לתוכו, ושוב, להפתעתי, היתה שם תולעת כחולה. עם
כנפיים.
הסתכלתי עליה, ושאלתי את עצמי: "ממתי ישנן בתוך תפוחים
ומסטיקים תולעים? ועוד כחולות? עם כנפיים?".
התולעת התחילה לעופף, נצמדה לאוזן שלי, ואמרה: "השאלה שאתה
צריך לשאול היא, ממתי יש בתפוחים ומסטיקים תולעים, כחולות,
מכונפות שיודעות לדבר, ועוד בעברית."
אמרה התולעת ועופפה משם.

את הסיפור הזה כבר לא התכוונתי לספר לגדעון, ואפילו לא לאבא.
אף אחד מהם לא חושב שאני ילד מבריק, ולספר להם שהתולעת דיברה
איתי לא נראה כמו המהלך הכי נכון באופק כדי לשכנע אותם אחרת.
אז חיכיתי ליום למחרת, והלכתי למכולת של גדעון. הפעם הייתי
מחוייך, וחשבתי שאולי זה דבר מצויין שהוא מכר לי מסטיק עם
תולעת כחולה וכנפיים, אבל אז נזכרתי שאני כועס עליו בגלל שהוא
לא החזיר לי את השקל ולא האמין לי - ושוב, עשיתי לו פרצוף כועס
ומאוכזב.
הפעם קניתי אבטיח, חשבתי שמשם אולי תצא תולעת גדולה יותר שלא
תצטרך לעוף עד לאוזן שלי בשביל שאני אשמע מה יש לה לומר.

לקחתי את האבטיח לאותו מקום שבו הייתי אתמול ושלשום, וביקעתי
אותו בפטיש. שום תולעת לא היתה בו.
מצאתי כף חפירה של פעוטות, שבד"כ חופרים בה בחול בים, אבל אני
החלטתי לחפור באבטיח. ללא ספק, לאחר חצי שעה של עבודה מאומצת,
גיליתי שאין שום תולעים באבטיח.
חשבתי לעצמי, אולי פשוט התולעת לא אוהבת אבטיחים, אלא רק
מסטיקים ותפוחים?

רצתי למכולת של גדעון, ואמרתי לו שאני מבקש מסטיק. אז, נזכרתי
שאין לי כסף לשלם בו על המסטיק, וביקשתי שירשום לי כדי שאני
אוכל להחזיר לו מחר.
"אתה יודע שאני לא רושם, גבר", אמר ומצץ עוד שאכטה ארוכה
מהסיגריה. אחרי זה המשיך, כהרגלו להביט על חוברות הזימה
שמונחות על הדלפק והתעלם ממני לחלוטין.
"גידי, אני קונה אצלך כל יום כבר 4 שנים, אתה באמת חושב שאני
לא אחזיר לך את הכסף?". הוא הניף ידו בביטול ואף לא טרח להזיז
את עיניו למעני.
"אם כך", אמרתי, "זה שוד". לקחתי מסטיק והוצאתי את הפטיש שלי
לשם איום. גדעון הביט לכיווני, צחק ותפס לי את היד בחוזקה.
הוא לקח את המסטיק, שם בחזרה בערימת המסטיקים, ואמר לי ללכת
הביתה לפני שהוא יתעצבן.
הוא חזר לעיין בחוברות שלו, ואני עליתי על כיסא בשביל להיות
בגובה שלו. אז, הרמתי את הפטיש ובמכה יחידה הפלתי אותו לקרקע.
הגולגולת שלו התנפצה.
לקחתי את המסטיק, רצתי למקום שלי, וחציתי אותו באמצע.
היו שם אמנם סוכריות עבשות, אבל שום דבר חי, או מכונף או משהו
שיודע לדבר בכל שפה שהיא.
חזרתי לחנות של גדעון, הוא עדיין שכב על הרצפה, וכבר נוצרה
לידו שלולית דם קטנה. לקחתי עוד מסטיק ורצתי בכל כוחי למקום
שלי.
שוב, לא היתה תולעת במסטיק.
לקחתי איתי בפעם הבאה את כל המסטיקים שהיו במכולת, וגם את כל
התפוחים.
חציתי את כל המסטיקים, בדיוק באותה הצורה שחציתי את המסטיק
הראשון, ונגסתי בכל התפוחים.
כאבה לי כבר הבטן ועדיין לא מצאתי תולעת שלישית.
אחרי זה לקחתי את האבטיחים, שעדיין קיוויתי למצוא בהם תולעת
גדולה יותר, וניפצתי אותם על המדרכה במקום שלי.
בדיוק כשניפצתי את האבטיח האחרון, עמד מאחוריי אדם ושאל
בחביבות מה מעשיי. אמרתי לו שאני מנסה למצוא את התולעת הכחולה
שלי, והוא ביקש ממני להתלוות אליו. הבחור היה שוטר במדים, והוא
הוביל אותי לחנות המכולת.
שם, שכב גדעון, מת. השוטר הכניס אותי לניידת, והתחלנו בנסיעה
לעבר כיוון תחנת המשטרה.
בדרך, בקשר, נשמע הקריאה: "אני צריך רופא מומחה, ואולי ביולוג,
לרחוב בן גוריון 18 בדחיפות! יש כאן את אותו הגבר המת שדיווחנו
עליו, ויוצאת מגולגלתו.. תולעת, כחולה! ואני חושב שיש לה
כנפיים! לצערי היא מתה ממכת הפטיש שניפצה את הגולגולת."

השוטר הסתובב אליי ואמר, אני חושב שהרגת את התולעת הכחולה
שחיפשת. ואני רק בכיתי, ועד היום, אני בוכה.