.....ושוב עשן הסגריות מסתלסל לו באוויר הקר.
ושוב הבדידות האיומה אשר עושה בלבי שמות, חוצבת בו את חותמה
הנצחי, כמים המחלחלים באבן, החודרים אט אט אל ליבה ונוהגים בה
כבשלהם. והלילות נטולי השינה אשר עוברים להם על המרפסת בצפייה
מאוסה בכוכבים, ובישיבה נטולת מעש עד יפציע שחר.
אולי מכאב אינני מצליחה להירדם או שמא מעומס מחשבות טורדניות.
לעתים אני כה עייפה עד כי אני מאחלת לעצמי שמוחי יתרוקן בכדי
שאוכל כבר לנום את שנתי עד שיגעון, עד מוות, עד עפר...
זהו אינו סוד כי קצתי בחיי. הכול מתמוסס לו כעת. מבלבל עד לכדי
בכי.
כל עבודתי, כל חיי מחליקים להם כעת כחול תחת אצבעותיי, נטולות
הרצון. הם מחליקים כה מהר עד כי לעתים אני לא חשה את החול או
לחלופין את משמעות קיומי. אני אינני אוהבת לסבך את חוט
מחשבותיי בתהיות לגבי קיומי. אינני פילוסופית ונראה כי לעולם
לא אהיה, אני פשוט אישה שצילה אבד לה במהלך זמן זה או אחר.
קורה לכם שאתם מעשנים סיגריה וחשים כי עם כל שאיפה נמחק לכם
עוד תא חיוני במוח, והמוזר הוא כי דווקא בתא זה היו כל
הזכרונות הטובים שזכרתם וביתר התאים נותרו להם רק הזכרונות
הרעים אשר מותירים בגרונכם תחושה משונה של צורך עמוק לבכות,
לצרוח, להשחית? כי לי זה קורה. ולאחרונה יותר מתמיד. הבדידות
הזאת, מטריפה דעתי. לעיתים אני אף שוכחת איך לנהוג בחברת בני
אדם אחר מלבד בדידותי ואנוכי.
אני ממשיכה להיסחף עם הרוח הסוחפת עימה את עלוות העצים בשלכת
ומטילה אותם אי שם על צמרות העצים הרחק מעין כל איש. הרי תמיד
טענתי כי החיים הם אודיסיה אחת גדולה ואנו, האנשים אשר חיים
בעולם האמורפי הזה, אנו אפיזודה ללא תכלית.
אני נזכרת בפגישה "רומנטית" שקיימתי לפני זמן מה, בתקופה שעוד
סברתי שאוכל עוד לאהוב, האמנם בתת מודע שלי כבר ביטלתי אותו
מלכתחילה וייעדתי את פגישתנו לכישלון, אך הבדידות והעצב גברו
להם על ההגיון. ואכן הפגישה התנהלה כפי שצפיתי.
כוס קפוצ'ינו, סרט איטלקי שלא הבנתי פישרו והמון התחמקויות
משאלות נוקבות. כרגיל, העדפתי לברוח. להיחבא אל הכלים. אך לא
כדוד המלך שעשה זאת מביישנות גרידא אלא תוך התחמקות לשמה.
העדפתי להסתיר עניי המתגלגלות בחוריהן, כעני עכבר הנס מציפורני
החתול, ולענות בתשובה מתחכמת על כל שאלה שתשובתה יכלה אולי
לערער את חומתי אשר בניתי וטייחתי במשך זמן כה רב. הן לא רציתי
להיות כענק בגנו אשר הילדים מצאו את הפרצה לגנו ולאחר מכן אף
המסו את לבו הבודד באהבתם המשתרגת וחסרת הגבולות. אולי זהו
בעצם פחדי הגדול ביותר, לדעת שוב אהבה מה היא, אהבה חסרת
גבולות, אהבה כפי שאהבתי אותו....
אתם יודעים, הדמעות כבר כמעט ולא זולגות לי. אני לא מסוגלת
לבכות, אולי מפני שאני לא רוצה לתת גושפנקא לרגשותיי, כי הרי
אני "ילדה גדולה". אבל באמת שאני רוצה לבכות, אך יש לי גוש
בגרון שספק לוחש ספק מאיים: "תחייכי או שתחנקי", אז אני
מחייכת, אתם יודעים בכדי לא להיחנק. לעיתים שאני ממש רוצה
לבכות ולא יכולה יותר אני משתמשת בתאי המוח אשר עדיין נותרו לי
מכל הסיגריות, ופשוט חושבת על הרגע שבו נעקדו כנפיי ולא יכולתי
לעוף אל עבר החיים, אל השמש היוקדת ואל הפרפרים האחרים שהם אלו
אשר אחזו במאכלת אשר גואלה בדמי, בדם כנפיי תמורת דרורי
ועקדוני על מזבח החברות. היו לילות שעדיין הייתי מצפה למרפא,
שיבוא לנשק את כנפיי הכרותות שאולי חום שפתיו יעזור לפצעי לבי
להגליד במהרה, כמו הנשיקות של אמא, אך הוא בושש מלהגיע וכן יתר
הפרפרים. ואני, אבדה תקוותי לנצח. ובלילות קרים אני כבר לא
רוצה, כבר לא מצפה, מצטופפת בפינת מיטתי הקרה והעלובה חושבת על
מחלתי שמזור לא נמצא לה ובוכה....
אך בין דמעותיי עדיין מתפללת לאל הרחום שיעזור לי לעבור לפחות
את היום הבא מבלי שאנסה לסיים את חיי, מבלי שאאבד עצמי לדעת,
מבלי שאשתגע,מכאב

אני נוסעת לבסיסי במטולה, ומבלה את הנסיעה , כרגיל, בהתפעלות
מן הנוף הקסום וחשה את השלווה ונדהמת, שוב מן האידיליה השוררת
שמה. הנסיעה מירושלים, עיר הולדתי, עד למטולה עורכת חמש שעות
לערך. במהלך הנסיעה אני קוראת, כותבת, מאזינה למוסיקה ולומדת
אנשים. בהפסקה שאנו עושים בגלבוע אני מציתה לי סיגריה, לאחר
שכל הנסיעה לא שוחחתי עם איש אני מתחברת אליה. הרי המעשנים
שבנינו יודו כי פשוט יותר להתחבר אל הסיגריה מאשר אל בני
התמותה. אתה יונק ממנה את מה שאתה מחפש והיא מגשימה את קיומה.
ללא אינטרסים נסתרים כקשר בין בני האדם הכול גלוי. לעיתים
בכמיהתי לקפה וסיגריות אני מזכירה לעצמי את דמותו של "פליכס"
של אפלפלד.
האומנם אני לא נסעתי עם ייקירי למצוא ישועה אצל רבי בהרי
הקרפאטים אך לא רחקתי מכך, הרי אני הלכתי למצוא מזור לבדידותי
בהרים המשקיפים ללבנון. אתם יודעים באמת ובתמים הייתי סבורה כי
אם אשרת רחוק יהיה לי קל יותר בבדידותי ובאפטיות שלי כלפי
האנושות, אך הבעיה הוחמרה. כעת, לא אכפת לי להיוותר לי בבסיס
שלושה שבועות ואף יותר ורק שלא אצטרך לראות את ירושלים העיר
שלפעמים כה מחליאה אותי, שלא אצטרך לשמוע את צלצול הטלפון
ולשמע קול האדם שמעברו השני של הקו תעלה בי תחושת קבס, שלא
אצטרך להניח עניי על האנשים שאני כה מתעבת ובמיוחד לא לעמוד
מול עניה המאוכזבות של אמי כשהיא שומעת שאני עדיין עצובה וכי
עדיין לא מצאתי לי מישהו לחלוק עימו את ייגוני, אמי היקרה, היא
כה רוצה שאמצא מישהו ואחייך, כפי שחייכתי כאשר הייתי עימו. אך
איך אוכל להמיר אהבה יומיומית באהבה שהיתה מנת חלקי עימו?
איך ניתן יהיה לתאר באוזנכם אהבה סוחפת עד כלות הנשימה. איך
ניתן יהיה להבין מה מר היה כאבי כאשר אהבתי אליו התעצמה מיום
ליום והוא כל יום שעבר אהבני פחות ופחות.
על אף שרמס לבי ברגליו לאחר שכבשהו בתמימותו המשוועת, אהבתיו.
אהבתיו, עד לשד עצמותיי, עד נימי דמי, אך לא, לא אסלח לו
לעולם.
על פגיעתו ועל הכאב שהותיר בי בלכתו, ועל כך שנותרתי לבד
משתגעת מכאב המתעצם מרגע לרגע. לאחר פרידתנו, כאחוזת אמוק
הייתי רצה מפגישה לפגישה, אולי בכדי לא להיוותר לבד או שמא
רציתי להוכיח לעצמי כי אני יכולה לשכוח ומהר.
אך לא, הפכתי למן חיית פרא נהנתנית, אשר בוחלת במעשיה, אך
עדיין, ממשיכה לרצוח. והאמנתי באהבותיה, טעמתי תשוקותיה
והגשמתי חלומותיה. וטעיתי, טעיתי בדרכי. מודה אני כי למרות טעם
הטרף השוכן בפי, טעם גופו לא חלף, ותשוקתי אליו לא חלפה מן
העולם ואהבתי עדיין עומדת בעינה וכאביי מרקיעים שחקים המה.
ושוב מוצאת עצמי לבד לאחר שידי כל לכלכו את גופי, טמאו את
קדושת נפשי. ושוב שולחת יד אוהבת לאפילה הסבוכה. אל מי אני לא
יודעת.
ושוב מוצאת עצמי מלטפת, נושקת, אוחזת, אוויר....
ושוב מכה לאחר מעשה, שנבע מדמעות בדידותי שאיימו לחנקני עד כה
וכעת מותירות הן לעלות בגרוני ולהציפני. ומגע ידכם עדיין שם
וטעם שפתכם על גופי. ורוצה לברוח בפעם המיליון, ושוב אל מי?
אשאר לי בבדידותי.
שוכבת ריקה במיטתי, ובתוכי רק רסיסים של חוסר וודאות, גופי
נשרף באש דמעותיי, חושך מוחלט בעניי....
כיום אני בת עשרים ושתיים, חיה, אך אומרים כי גם זה יעבור...