היא מבשילה במוץ, ברוח
בתבן השדות אשר פרעוה
סופו של אוגוסט, כלהט בגבה
תלמי הערוגות עומדים בזכר פריחתה.
עבה החום בשעת ערביים
כבד הוא נח על עפעפי הרוח
מן הבתים, שתיים שתיים
פוסעות לשם זוגות עיניים.
והוא עומד ומחכה
על הגבעה אשר דשאה הצהיב
אולי הפעם היא תבוא
על-אף הכל, הזיכרון עמה היטיב.
ומנתיב עולה כובעה
הלבין הקש מצל שנים
ומי אם לא ליבו ידע
את הבדידות, את קור המרחקים.
הם נצרבו יחדיו - ימים עברו
ורעלה בוהקת נכרכה סביבם
ותרעלת דממה לוהטת
נמהלת בשיקוי המר
סביבם נפרש רק שדה עקר.
וכבר הסתיו מכתים סביבם עלים
ונודדים אל הדרום המשעולים
ותכלת השמיים מאפירה
נותרו הציפורים רק שתיים
על הגבעה. |
