שכבנו על קו המים. הוא על החול, ואני חלקית עליו. מסביבנו רק
רחש הגלים, שריקת הרוח, תנועת החול הרך תחת גופינו.
ליטפתי לו את הבטן לאט ובעדינות, הוא ליטף לי את הגב.
ברגעים כאלה אני רוצה למות.
"אני אוהב אותך."
גם אני אוהבת אותך, חשבתי. אבל איך אומר לו במילים? אוהבת אותו
יותר משהוא יוכל לשער אי פעם. אוהבת אותו יותר משחור.
חשקתי שיניים. הרוח לחשה לי סוד, ולא ממש הבנתי. מלמלתי חרישית
בשפה שזרה לי והשתתקתי נוכח מבטו המשתאה.
ברגעים כאלה אני רוצה למות.
מגעו שיתק אותי. הבטתי בעיניו. שפתיו נגעו בשפתיי בנחת, כאילו
היה זה הדבר הטבעי ביותר בעולם. וזה היה.
שפתיי ולשוני משתפות פעולה, נלחמות יחד בעיקולים, משתחררות
בדרך הישרה.
"אני אוהבת אותך." לחשתי.
הוא לא ענה. משחק איתי משחקים. יודע שזה גורם לי סבל ועם זאת
עונג. הכל בעת ובעונה אחת.
ברגעים כאלו אני רוצה למות.

הרוח משתוללת, הים סוער, החול דביק ומגרד. חבורה גדולה של
אערסים על מיול משמיעה מזרחית בטונים לא אנושיים. שאר חברינו
ישנים סביבנו. אבל קודם, לרגע הקט ההוא, הייתי איתו לגמרי לבד.