אני עומדת
על המיטה
בהונותיי נוקשות
לשווא מנסה לשוות לעצמי מעמד.

נאיביות של מרפסת פתוחה ומרוהטת
בתל אביב המפוייחת
מצמיתה את לבי
כשאני עוצרת בצומת
הרחובות
אידלסון
והס בליל קיץ
מותשים עליי היסמין על סורג חלוד
ובאוזניי קולו מתלטף מחספס ופוצע
מקריא שירתו. סולו בלוז.
משהו מת. בעיר הזאת.
לא, זו רק הלחות.

בדיוק כשרק עור
האנטילופה הדק שלך נסדק
נקראת לבוא.
יש ימים של ביאה
אחרים של צילום או ניתוח
יש ואת מגיעה
חטופה נשמתך ושבלול זיעה
עושה את דרכו במורד ירכך
הכל בתמורה למשב מצנן.
לעולם יוותר כבר אותו השרב
כמו קשישי מצפה הימים או תשושי יערות הכרמל
לא ראו מעודם מחזה שכזה.
אישה ותרמיל וצידה למסע
מתרגם לעברית ונחצב בהר.
וכך מיאנה לעצור ורק אנטילופה דקה העור.

שקוף ההולך
צבעוני החוזר.
שחור מבלע הכל ביום הכיפורים
לא אלבש לבנים או שחורים
בעירום אתייצב לפניך
שתסבול

ליריקה הכתה בי
על תלתליה הרכים שכבת אבק
בפינת הלב שמאלה בחדרון בעליית גג סתורה או מובנת מאליה
גולשת אצל מעקות הברזל שירדו במורד
שעלו בעלייה
שכתבו בכתיבה
שנבעה
ממני

ליריקה
אמרתי לה באותו הערב
ופניי למערב
שינה ערבה
לך ולנכס ריסייך
עשי לי טובה רק
אל תחלמי ניצחונות.

אתה נם
והבית מכושף מאדי השרב
בחדרון מטר רבוע
מתקתקת מקלדת קלוש וחומל
על שנתך
על היופי שלך הקבוע
כשרק חלום כתמים את מוחך טורף

הבוקר משוח לק מבהיק
לו ברק הפנינה הנכלמת
ציפורניו העשויות
מסתירות שריטה

אך פרץ הסתיו בגנים
מטשטש צלילי
מאבק אחרונת ממטרות השכונה
קילוף התפוז לראשונה

אני מתה
וממשיכה בחיי
עמיר לב מרטיב את עיניי
כשמר מוטמן עמוק
בגבעת הדבש
אצל תפוחי לחיי.