ענת ולטר / לשכב אתי |
בלילות אני נרדמת בהסבה
לעתידים שלא היו,
ותמיד בכיתי
שרק אותם אני רוצה.
הידיים שלי נדחקות בעבותות
אל המקום שממנו מולידים,
ולא יעזור לי שאצעק
"אימאל'ה", כי אני בעצמי.
בבוקר אני קמה כאילו כלום
להסתכל בגוף הכבוש
בין הפרחים בשחור-לבן,
שבחרתי להיות לי למצעים.
כל כך מתחשק לי פתאום
לאסוף אותו וללכת אל המפתן
כמו חתן וכלה, ולשכב אתי.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|