יצא אתי שיר תאום
סיאמי. לפחות אחד מאתנו
ימות, אם יוחלט להפריד בינינו,
ואין לי בעיה עם זה
שימות הוא
קודם.
אני מבטיחה לעשות קריעה.
אבל בזמן האחרון
אני יוצאת מרחם ביתי
יותר מפעם ביום.
לפעמים זה רק להצטייד
בקרטון חלב מועשר,
ולפעמים יוצא לי להתבגר
בששים שניות.  אז פרכוס טוב
ונעליים מגביהות קומה, מנכיחים אותי
בעולם המעשים. מי שלא עושה,
אומרים עליו שאיננו טועה.
בשעות ההבדלה אני נולדת ליפי הנוף
ושבה לרצפה הצוננת
של הבית
בשעה קלה של הליכה נמרצת.
להיוולד ולמות בכניסות וביציאות -
לאלה אני מייחלת
מרגע זה.

("לבל יהיה עלי יומי הרגל" מוקדש
בהכרת תודה לשירתה של לאה גולדברג)