החץ פגע ישירות בליבה. חדר בנקודה קטנה. הוא זרק אותו בחוזקה,
במלא אהבה, בפתאומיות איומה. היא נותרה המומה... תחילה לא
הבינה - הוא נשק לה והלך. הוא ברח. לא הביט אפילו לאחור. היא
עמדה קפואה, לבדה. לאחר שעיכלה כעבור שניה, הרגישה בו. כמו
עקיצה, מעין הכשה. הכאב תקף אותה והשתלט על כולה. אך היא לא
הרגישה דבר. מלבדו. תחושת הזמן איבדה משמעות, החושך נעלם.
הזוהר, הקסם, היופי... היא הייתה משותקת. לשבריר שניה היתה
בטויה שתחיה עם זה בשלום ותתגבר במהרה - ואז התמוטטה. כשקמה,
החץ היה נעוץ עדיין בליבה. עמוק יותר מקודם, כואב יותר מקודם.
היא ניסתה להוציאו אך לא נותר בה כוח. גם לא רצון. גם לא כלום.
היא ניסתה לסובב אותו ללחוץ, למשוך - אך הכאב החריף יותר
ויותר. היא התעלפה כמה פעמים, אך לא יכלה לברוח כל כך בקלות.
חשבה לעצמה שלא תצא מזה בזול, אם בכלל. החור גדל מנקודה קטנטנה
לחלל גדול וריק. החץ יצא בסופו של דבר. בעזרתה. בעזרתו. ואז,
אז היא החלה לדמם. לראשונה יכלה לראות את החור, כמה שהוא גדול,
מפחיד ומכוער, שהפך במהרה לפצע. פצע גדול בגופה הקטן. עכשיו
היא היתה חסרת אונים לגמרי. הפצע היה. זה בטוח. והיא? נדרשה לה
סבלנות, והרי לא נותר בה כלום מלבד הזיכרון, בעוד היא מייחלת
לשיכחה. היה לה פצע. היה דם. וכאב. אך לא היה מרפא. והזמן...
הוא לקח עמו הכל והותיר אותה עם חור גדול. |