לא הצלחתי לישון.
הזוג בדירה לידי שוב מזדיין על מיטת הקפיצים הזאת שממשיכה
לדפוק על הקיר הדק כמו נייר. זה קורה כל כך הרבה שכבר זיהיתי
דפוס.
דקה של חבטות, אנחה רועמת, התנצלות של הגבר ואחרי חצי שעה עוד
חמש דקות של חבטות מלוות באנחה רועמת ואז שקט לשארית הלילה.
הצעקות של כנופיות הילדים ברחוב למטה גם לא תרמו לפתרון בעיית
נדודי השינה שלי.
"איפה הכסף, יא חרא?!"
"תמצוץ לי, אתה לא מקבל אותו! זאת אחותי, אני מקבל את הכסף!"
"בן זונה, הסיבה היחידה שאתה בחיים זה כדי שיפתחו את אחותך
ואני מקבל את הכסף, אתה נותן לי את הכסף עכשיו או שאני הורג
אותך!"
"תמצוץ לי!"
נשמעו צעקות קרב שהדהדו בכל הרחוב, מדי פעם רעשים של חבטות גוף
אל האספלט.
לעזאזל איתם, אני צריך את השינה שלי...
קמתי, לבשתי מכנסי טרנינג בלויות שנחו על משענת הכסא והלכתי אל
הראי. לבשתי באותו זמן חולצה לבנה עם שרוולים קצרים שהדגישו את
השרירים שלי. זה טוב, צריך לזרוע קצת אימה ופחד אצל הפושטקים,
אם ישתינו במכנסיים למראה גופי המוצק לפני שאצטרך להרים עליהם
יד אז עוד יותר טוב.
הלכתי חזרה לכיוון המיטה לנעול נעליים אבל ראיתי רק נעל אחת.
לעזאזל עם הכלב המחורבן הזה.
הלכתי לכיוון הדלת, מציץ בראי עוד פעם לוודא שאני נראה מספיק
מאיים, ויצאתי בלי לטרוח לנעול.
הילכתי במסדרון, נהנה מריח חומרי הניקוי הטרי. בעלת הבניין
אולי לא הגברת הכי נחמדה אבל היא יודעת איך להפוך ערימת חרא
לערימת חרא מריחה טוב.
באמצע גרם המדרגות שכב לו השיכור של הבניין מחוסר הכרה אחרי
יום של שכרות מיין זול. החזקתי במעקה ודילגתי מעליו, רעשי
ההמולה בחוץ נהיים יותר ויותר קרובים. כשיצאתי מהבניין הרגליים
שלי הסתבכו בין שני כלבים, אחד מהם היה שלי, שרבו על הנעל שגם
היא היתה שלי. אין לי מושג איך הוא יצא החוצה. אולי הוא ברח
החוצה עם הנעל אחרי שהבלונדה ההיא מהבר עזבה את הדירה. הייתי
צריך לשאול לשמה, עכשיו כשאני חושב על זה. אם הגלולות שלה לא
יעבדו אני ארצה לדעת לפחות את שמה של אם ממזרי לעתיד.
לפני שהספקתי לגמור את המחשבה הכלבים הסתבכו ברגליי כך שאיבדתי
שיווי משקל ונפלתי עם כפות הידיים על האספלט. כמה מהילדים שמו
לב לביזיון והתחילו לצחוק.
כך הלכה לה הכניסה הדרמטית שלי...
קמתי, שפשפתי את כפות ידיי, ניקיתי אבק מהטרנינג ונכנסתי
לדמות.
לבשתי פרצוף של רוצח סדרתי, הבלטתי את שרירי החזה וצעדתי לעבר
הכנופייה כעומד להסתער בשאגה. כמה ילדים צנומים שלא היו בני
יותר משלוש עשרה שמו לב אליי וברחו משם בסערה. חבריהם היותר
גדולים עצרו את החבטות והבעיטות, הסתכלו אל הפחדנים בהשתאות
ואז הפנו את ראשם אליי. עוד שלושה ילדים ברחו והחזקים הנותרים
הדפו מעליהם את הפגרים שהיו בעבר ילדי הכנופייה היריבה והתקדמו
לעברי בצעדים איטיים. מהפנים שלהם לא נראה שהם יותר מבני שש
עשרה, חלקם יותר צעירים.
אני עצרתי והם עצרו גם הם.
"מה אתה רוצה, בן זונה?" צעק המבוגר בין הילדים, ילד שמן שפניו
היו מלאים פצעי בגרות.
"קודם כל תשמור על הפה שלך לפני שאתה מדבר אל מבוגרים ממך!"
סילפתי לעברו מצביע עליו, משתדל לחשוף את השריר הדו ראשי בשביל
תוספת איום.
"לך תזדיין, אני אדבר אליך איך שאני רוצה!" הוא צעק בבטחון.
היה נדמה שהוא באמת לא מבין את יחסי הכוחות.
"אני לא רוצה לשלוח אותך לאמא בשמונה קופסאות נעליים, תעוף לי
מהשכונה לפני שאני מפוצץ אותך!" צעקתי אליו בקול מלא נחישות.
"בן זונה, אני אחתוך לך את הביצים!" הוא צעק והוציא מכיסו סכין
קופצת.
הוא שלף את הלהב בעוד חבריו מריעים מאחוריו.
ניסיתי להוציא מהראש את ההלם של המצב שבו אני נמצא- קרב השרדות
ביני לבין ילד בן שש עשרה שמן עם פצעי בגרות וגישה מחורבנות.
הילדים יצרו סביבנו מעגל בעודם ממשיכים להריע ולצעוק.
נכנסתי לתנוחת כוננות בעוד הוא מקפיץ את הסכין בידו כמה פעמים
וצועד לצדדים כשאני מתאם את עצמי לעמדתו כדי להיות מולו בכל
הזמן.
הוא שחרר צעקת קרב והסתער.
אחרי צעד אחד מנקודת המוצא שלו הוא נכנס למצב תקיפה עם היד
האוחזת בסכין מורמת מעל ראשו, דבר שנתן לי יתרון עליו כי
יכולתי לתאם את תנועותיי. כשהוא היה במרחק של כשני מטר ממני
וידו כבר ירדה לכיוון החזה שלי התכופפתי ובזריזות ומיומנות של
פנתר החלקתי לימיני, לפתי בעורפו של השמן ובכל כוחי הטחתי את
כל משקל גופו אל האספלט. צליל פיצוח העצמות ושלולית הדם הניגר
מפניו שכעת היו עיסה אדומה ורירית היממו את שאר הילדים. הם
עמדו שם כחצי דקה עם לסתות שמוטות ובהו במנהיגם העשוי ללא חת
מוטל ללא רוח חיים ועם פרצוף מרוסק, דם ממשיך לזרום. עמדתי
רוכן מעל הגופה, מתנשם בכבדות, עדיין בתנוחת קרב. סובבתי את
מבטי אל הילדים והם רצו משם לכיוונים מנוגדים כרוח סערה, חלקם
מועדים, קמים במהרה וממשיכים לרוץ בצליעה. עמדתי שם כחמש דקות
בוהה בגופה המוטלת לפניי, מחשבות רצות בראשי בקצב מטורף כזה
שהן נטמעות אחת בשניה ויוצרות קקופוניה של מחשבות.
חרטה, סיפוק, דם, ילד קטן, בית ספר, הורים, שכונה רעה, פרצוף
מרוסק, אדרנלין, כנופיות, סכין, גבר שבגברים...
התכופפתי להרים את הסכין כשלפני שהספקתי להרים אותה שמעתי צעקה
מאחד החלונות בבניין בצד הנגדי של הרחוב מול הדירה שלי.
הרמתי את הסכין ובתנופה כיוונתי אותה אל מקור הצעקה. האישה
המבוגרת שבחלון החלישה את צעקה ליבבה ונשארה רק עם מבט של
תדהמה. עמדתי שם חמש שניות עם הסכין מכוון אליה עד שסימנתי לה
עם הלהב להכנס פנימה. היא סגרה את התריסים במהירות והורדתי את
הסכין. הצצתי עוד מבט חטוף אל הגופה. הדם כמעט התייבש ויצר כתם
רורשאך על האספלט. קיפלתי את הסכין וטמנתי אותה בכיסי שהתברר
שהיה רק חור. הסכין החליקה במורד רגלי ונפלה דרך המכנסיים על
האספלט. הרמתי אותה וטמנתי אותה בכיס השני שעוד היה תפור.
התחלתי ללכת לעבר הכניסה לבניין כשאז הצטרף אליי הכלב עם הנעל
החצי קרועה תלויה מפיו. אספתי אותו אליי רק לפני שלושה ימים,
עוד לא הזדמן לי לקרוא לו בשם, אבל עכשיו זה בא לי...
ריבוק.
לא יודע, יש לו פרצוף של ריבוק.
אולי הוא רוצה שיקראו לו ריבוק אם הוא הביא אליי את הנעל.
המשכנו ללכת שנינו אל הכניסה לבניין כשראינו את השיכור מתנועע
ומתנדנד ומסתכל במבט של האנגאובר עצבני אל הכתם המטושטש שהיה
מונח על הכביש, שהתברר לו אחרי מצמוץ קל כגופת ילד עם פרצוף
מרוסק ומדמם. ההבעה שלו השתנתה בהתאם. עוד הוסיף לתדהמתו המראה
שלי הולך מזירת הפשע עם מבט אדיש וקצת עייף וכלב מקפץ לצדי עם
נעל בפיו, מכשכש בזנבו.
הוא בהה בי עם לסת שמוטה כשחלפתי על פניו בכניסה ומבטו עקב
אחריי עד שעצרתי לפני המדרגות. הסתובבתי אליו וצעדתי לעברו
בעודי שולף את הסכין.
לפתי בגרונו ביד שמאל והצמדתי אותו אל הטפט המתקלף. הוא עצם את
עיניו חזק, אחז בשתי ידיו בידי בעוד אני מצמיד את הלהב לגרונו
מעל ידי השניה ושחרר ייבבה. משראה ששיסוף הגרון איחר לבוא הוא
פתח את עיניו. חייכתי אליו, עזבתי אותו, קיפלתי את הסכין,
החזרתי אותה לכיסי וסידרתי את החליפה הזולה של השיכור, מוריד
ממנה לכלוך בעודו בוהה בי באימה. עדיין מחייך, טפחתי על כתפו
וטיפסנו במדרגות אל הדירה. נכנסו, נעלתי את הדלת, זרקתי את
הסכין על השידה ליד המיטה זחלתי מתחת לסדין עם הטרנינג כשריבוק
עולה ומתיישב בקצה המיטה ולועס את הנעל הבלויה.
ישנתי כמו תינוק.