שתי פרות רועות באחו. מרחוק ניבטים גגות הכפר. ציפורים
מצייצות. מנגינה נעימה ושקטה אופפת את המרחב.
אני קם ומכבה את הטלביזיה. ההסעה תגיע בעוד עשר דקות, ואני
עדיין בתחתונים. הטלפון מצלצל. אני מתחיל לרוץ ונעצר ליד משקוף
הכניסה למטבח נאנק מכאבים. שוב חטפתי מכה בזרת כף רגלי
השמאלית. לעזאזל. הטלפון ממשיך לצלצל. אני עדיין נאנק מכאבים.
כעבור עשר דקות בדיוק הטנדר של דודו מטרטר ליד הבית.
"ערב טוב", הוא אומר.
"נניח", אני עונה.
"פעם אחת תגיד - ערב טוב, ערב מצוין, ערב נהדר. זה לא עולה
כסף".
אני מתעלם, ומתיישב במושב האחרון מצד ימין. הטנדר נעצר ברמזור
ואני בוחן מלמעלה את הנהגת ברכב לצידנו. גם היא עסוקה בסקירת
השטח, וכשהיא שמה לב אלי אני מחייך. הרמזור מתחלף לירוק ואני
מוחק את החיוך המטופש. תיכף נגיע, וכאב הבטן היומי שלי מתחיל.
הטנדר נעצר ואני מנסה, כבכל יום, להמיר את כאב הבטן בסתם
אדישות. לפעמים זה עובד.
"ערב טוב", מברך אותי השומר בכניסה. "נניח" אני עונה ,והוא
מחייך למשמע תשובתי. תיכף תתחיל פה המולה. אני שונא את הרעש
המזמזם הזה שמלווה אותי גם כשאני חוזר הביתה. אני כבר זקוק
לשקט, להפוגה. יד מוכרת מונחת על כתפי, מחממת אותי, מרגיעה
אותי. "ערב טוב", היא אומרת. "נניח", אני עונה. "בוא אחרי" היא
לוחשת ומתחילה ללכת בצעדים קטנים ומהירים. עקביה נוקשים ברצפה
המלוכלכת, ואני נשרך אחריה.
היא מדליקה את האור בחדר קטן ללא חלונות, ומציעה לי סיגריה.
"קח, אני יודעת שבדרך כלל אתה לא, אבל סיגריה אחת לא תהרוג
אותך". "נניח", אני עונה, מדליק לי סיגריה ופולט עשן מסריח
לחלל הדחוס ממילא בחדר. "יש בך משהו שגורם לי לרצות להציל
אותך", היא אומרת. "זה מדהים, איך אתה שותק תמיד, נובח משפטים
של מילה אחת או אפילו משפטים של הברה אחת, ולמרות חוסר המאמץ
המשווע מצדך, אני ממשיכה להתאמץ". "כן", אני פולט לאחר שתיקה
קלה, ומוסיף "את צודקת" אחרי עוד פאוזה. כשהיא מתחילה לבכות,
אני נהיה כהרגלי אובד עצות. להניח יד על ראשה? לחבק? אולי היא
רוצה להיות לבד? אף פעם לא היה לי מושג מה צריך לעשות במצבים
כאלה, למרות שעם השנים הבנתי שנשים אף פעם לא רוצות להיות לבד,
בטח לא כשהן בוכות. "בסדר, הבנתי את הרמז" אני אומר בלי קול
ומחבק אותה.
פעם, הדברים היו הרבה יותר פשוטים. לפחות כך אני זוכר. בית ספר
עד הצהריים, קצת טלביזיה, הרבה ספרים, קצת חברים, קצת שיעורים,
והנה עוד יום עבר. רגע, גם שם היו כאבי בטן. מבחנים, אהבות
נכזבות, קצת חברים לפעמים, ובלי חברים בשאר הזמן. הבטן הזאת
עוד תהרוג אותי. בזמן האחרון היא גם גדלה עם הכאב. אני לא רוצה
יותר את הבטן הזאת. למי שהמציא את המונח "בטן גב" לא היו כאבי
בטן כאלה. הבטן שלי שונאת אותי, זה ממש ברור. הייתי צריך להרוג
אותה כשהיא היתה קטנה. עכשיו היא גדולה וכבדה, ועושה מה שבראש
שלה.
צריך להבין מאיפה הכאבים נובעים בדיוק. לרפואה המודרנית יש
המון פתרונות. קיצור קיבה, הסרת תוספתן, ניתוח טחול, תרומת
כליה - ממש "לכל שאלה תשובה" (מאת י. לבנון). עכשיו הבטן שלי
גועשת, היא ממש מדברת אלי. "מספיק להאשים את כולם במה שקורה
לך" אני מדמיין את עצמי שומע אותה, "אין לך מספיק ביצים בשביל
לקחת אחריות". אני מגניב חיוך קטן כאשר אני מהרהר באפשרות
להאשים את הביצים שלי במצב הנורא הזה. גם שם יש פתרונות
רפואיים. הסרת אשך, עיקור, סתם ניתוח לשינוי מין. הכל הולך.
כשאני חוזר הביתה אני מדליק את הטלביזיה ושוקע באפאתיה מתוקה.
יש עוד יום שלם עד שהטנדר של דודו יטרטר ליד הבית. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.