זה קרה לפני שנה.
אני אפילו זוכרת את התאריך. ה-11.1.05 .
אני בדיוק חזרתי מבית הספר, יום ארוך, שלוש שעות אחרונות
מעבדה, השעה הייתה כבר ארבע.
הראש לא חשב, זה בלתי אפשרי לחשוב אחרי כל כך הרבה שעות.

ואתה, גם הראש שלך לא חשב, הוא היה מרוכז בלדבר בפלאפון עם
האמא הפולניה שלך שכל חמש דקות מתקשרת בשביל לשאול איפה אתה
ומה אתה עושה ואם אכלת ושתית ונחת שחלילה וחס לא תתעלף או
תתייבש או תדרס או אלוהים יודע מה.

ואז בפינה של רחוב ז'בוטינסקי, כמו בסרט אמריקאי דביק, נתקענו
אחד בשני. נפלתי. הושטת לי את ידך. מבטנו הצטלבו וזה היה הרגע.
הרגע בו התאהבנו. כן, ממש אהבה ממבט ראשון.

ולאחר מכן? הסיפור הרגיל: ביקשת את הטלפון (ואני איך לא, נתתי
לך), יצאנו לכמה דייטים (ארבעה סרטים, שני בתי קפה ולונה פארק
אחד), הפכנו את הזוגיות לרישמית (כאילו שזה באמת שינה למישהו
אם זה רישמי או סתם סטוץ), התנשקנו (כי זה מה שחברים עושים),
התחבקנו, רבנו (זה קורה במשפחות הכי טובות...), השלמנו (הכיף
בלריב זה החלק האחרון- של ההשלמה), שכבנו ( כי זה מה שעושים
אחרי שמשלימים), הצעת נישואים (וזה לא שינה לך שאנחנו רק בני
18 וכל החיים לפנינו), התחתנו (למרות שכל העולם התנגד), ועכשיו
אני כבר עם ילד בחודש השני (זה בן ונקרא לו דין)... ומה אני
אגיד לך, אנחנו עדיין מאוהבים. ממש סיפור מהסרטים.

וכל זה?
קרה לפני שנה, אני אפילו זוכרת את התאריך.
אני חזרתי מבית ספר, שלוש שעות אחרונות מעבדה.
אתה דיברת בפלאפון, עם האמא הפולניה.
כמו בסרט, נתקענו אחד בשני, נפלתי.
ואתה,
אתה המשכת ללכת.