הקרעים הישנים הלמו בתוכה. הריאות שרפו, וכל נשימה שהכריחה את
עצמה לקחת צרבה אותן בגסות. גופה שכב בלאות והתקפל בכאב רותח.
היא נמצאה בחדר קטן, מסויד בצהוב עם נקודות שחורות. מימין לה
היה קבוע חלון קטן וחפצים ורהיטים היו מאורגנים בצורות
גיאומטריות שונות סביבה.
באיטיות מחרידה גררה את עצמה לרוחב הרצפה, מותירה אחריה שביל
רירי ואפור, כמו חילזון שהתקלקל. משנגעה בקיר, עלתה
בנונשלנטיות לעמידה זקופה ונשענה על אדן החלון.
בחוץ היה אוויר מעופש, מלא טיפות סמיכות של ריר. למטה היה מפל
מים עצום. ואור חזק. קרני השמש חדרו עמוק וחשפו חלקים שהיו
אמורים להישאר באפלולית לשארית הנצח. אבל עכשיו, כשנחשפו, הם
עשו כמיטב יכולתם להציק לה. הם שלחו צבעים מרצדים ונצנוצים
מפתים ומילאו לה את המוח בצורות וריחות.
כשהסבה את מבטה חזרה לחדר, הוא נראה לה כל כך חשוך, וברגע
התפשטה בה בהלה טהורה. הייתה זו עלטה גמורה. היא החלה לתהות אם
זה היה ככה גם קודם, כשכאב חד פילח את ירכיה. עכשיו גם הן
שרפו.
היא שלחה את ידה לכוס מים שנחה על השטיח. בנחישות שפכה אותה על
רגליה שכבר התחילו להשחיר מהלהבה. אבל המים רק ליבו את החום.
צרחה נקרעה משפתיה. היא עמדה שוב מול החלון ונתנה לרוח לקרר את
גופה. כשפרכסה חזרה לחדר, החום היה שם, כבד ומחניק, מלטף את
גופה, מחליק על עורה הרטוב, מפלס את דרכו בין שדיה במסעו
הנצחי, מטה, מטה. צווארה התחיל לבעור. היא יכלה לראות את
הלהבות החומות מלחכות את שרשרת הפנינים שלה. היא נשנקה ודמעה.
לרגע עוד הצליחה לשמור על מחשבה צלולה והישירה מבט אל תוך
החשכה. היא זיהתה בחטף שמיכה ישנה, צלחת חרסינה ואת הבובה נחמה
שישבה בדיוק מולה על שידה וגיחכה.
גם הידיים עלו באש עכשיו. ובלי לבזבז שנייה נוספת היא הסתובבה,
נעמדה בחלון וגלשה בקלות למטה, למפל, לצורות, לצבעים, לריחות,
לאור.

ואם מישהו מרגיש שאולי גם לו קצת חם מדי, שיצטרף אליה למטה.
קריר שם.