נו, בואו נלך כבר,  כל כך משעמם פה! אני אומר למשפחה שלי.
  אולי אתם לא מכירים אותי, אבל זה אני: קוראים לי טל ואני
ילד רגיל שעוד מעט בן 11. אני והמשפחה שלי לקראת סוף הטיול
שלנו לארצות הברית בחופש הגדול, אנחנו בניו-יורק!!! חשבתי
בהתחלה שבניו-יורק הכי איהנה בכל ארצות הברית אבל טעיתי בגדול,
כל הטיול האחיות שלי קיטרו שהן רוצות לקנות בגדים בארצות הברית
כי שם זול יותר. אבא שלי שכנע אותם שכדאי לקנות בניו-יורק
בגדים, כי שם יותר יפה ויותר זול, האחיות שלי התלהבו נורא
ובצדק, גם אני קניתי לי חולצה או שתיים, אבל הבעיה התחילה
כשהאחיות שלי רצו לעשות יום שלם בשביל קניות כדי לסיים את זה
בפעם אחת.
לרוע מזלי, עם כל הבגדים היפים: הג'ינסים, החולצות, הכובעים
וכו.... אחותי סירבה לקנות בגדים, וכך במקום יום אחד של קניות
כל הארבעה ימים ששהינו בעיר המדהימה הזאת הפכו לימי קניות.
ביום הרביעי לאבא שלי כבר נשבר הזין והוא לקח את אחותי בכוח
לחנות בגדים וקנה לה בגדים על טעמו.
במשך כל הזמן הזה שהמשפחה שלי מודדת בגדים אני עולה ויורד
מקומה לקומה במדרגות הנעות ובמעלית עד שגם לי נשבר הזין
והתיישבתי על השרפרף של המוכרים כשהם מטפסים כדי להגיע לבגדים
שלמעלה.
מדי פעם אבא שלי בא לנחם אותי ואמר שעוד מספר דקות נלך, אך
שנינו ידענו שזה ייקח הרבה יותר.
בסוף הקנייה הזאת נפתרו מאבא שלי בערך 500 דולר.
  בעוד אנחנו מחכים אחרי שארזנו את המזוודות למונית המיוחדת
שתביא אותנו לשדה התעופה, אני מתחיל לפוצץ בלונים מהמסטיק שלי
ברעש גדול, כמו תמיד אמא שלי מעירה  לי להפסיק מפני שזה לא
מכובד...
הגיעה המכונית, אנחנו שמנו את המזוודות עליה והנהג התחיל לנסוע
בעוד שאני מסתכל דרך החלון איך אנו יוצאים ממנהטן לעבר
הקווינס. בדרך כשהיינו על הגשר העמוס מכוניות עברה את כולם
מכונית וולבו כחולה במהירות מפני שיצא ממנה עשן וכנראה המנוע
שלה עומד להישרף, אני יודע שזה לא מצחיק אבל בכל זאת צחקתי בלי
שאף אחד שמע.
  בדיוטי-פרי היה ממש משעמם (לפחות פחות משעמם מהחנות בגדים
אבל בכל זאת...) עד שהתחלתי לרוץ ביו החנויות בתקווה להרזות עד
שנגיע לארץ ולהוריד את כל ההמבורגרים שאכלנו (אם חושבים על זה
אולי אכלנו המון המבורגרים אבל לא אכלנו בכלל במקדולנד). בסוף
נשברתי ולא היה לי כוח לרוץ ביו החנויות אז עליתי במדרגות
הנעות שיורדות או שירדתי במדרגות הנעות שעולות.
  סוף סוף קראו לנו להגיע למטוס, טסנו בג'מבו של אל על והטיסה
לקחה בערך 11 שעות + 7 שעות בגלל השעון. במשך הטיסה ראיתי
פעמיים את הסרט החדש של פו הדוב וחרפתי במשך חמש שעות בערך,
במשך השעתיים שלאחר מכן קראתי את הספר הישן שאבא שלי נתן לי
(אתם בטח מכירים את- הסופר דיימון ראניון) הספר היה כל כך ישן
שנראה לי שמזל שהוא לא התפורר לי ביד, עשיתי גם קצת סודוקו
מהחוברת שלי ושל אבי(אתם מבינים, מאז שיצא בעיתון הסודוקו אני
ואבא שלי נלחמים מי יותר טוב בזה ומי מצליח לפתור את הקשים
והקשים מאוד הכי מהר, אז לטיול קנינו בדיוטי-פרי חוברת עם כל
הרמות).
כשיצאנו מהמטוס הייתי עייף ולחוץ לשירותים אבל הייתי כל כך
נרגש לראות את הכלבה שלי, בלה(היא כלבה בת שנה ושלושה חודשים
בערך, והיא כלבת לברדור לבנה וגזעית כמו שרואים בפרסומת לנייר
הטואלט, גלילי, עם הגור כלבים הלבן החמוד, היא בדיוק כזאת רק
שהיא כבר גדולה).
משדה התעופה עד לפנסיון כלבים נסענו במיניבוס של אחד מחברי
המושב שלנו (נסענו איתו גם בהתחלה) וזה לקח דיי הרבה זמן למרות
שזה היה קרוב כי כל הזמן טעינו בדרך. לבסוף הגענו ומרחוק חשבתי
שראיתי אותה אבל זאת היתה כלבה אחרת, בלה היתה בכלוב הכי רחוק.
אני כבר תכננתי איך היא תקפוץ אליי ותלקק אותי במשך כל החזרה
הביתה אבל ממש טעיתי, לצערי, או מההלם או שאני לא יודע מה, בלה
בקושי הביעה רגש שמחה כאילו היא קפצה עליי פעם או פעמיים אבל
היא לא ליקקה אותי בכלל וזה מפליא, מפני שבשנה שעברה כשהיינו
באירלנד סבא וסבתא שלי שמרו עליה והם אמרו שהיא ממש היתה
מסיידת ותמיד ליקקה אותם.
 אני הייתי עצוב אבל ניסיתי להבין אותה בדרך חזרה כי היא לא
ראתה אותנו חודש ואולי כעסה על זה שעזבנו אותה, אבל בערב
כשניסינו לתת לה אוכל היא לא אכלה. אמא אומרת שהיא עדיין בשוק
אבל אבא אמר שאולי היא חולה כי לברדורים הם כלבים רודפי אוכל
ואם הם לא מוכנים לאכול זה לא טוב. רצינו להתקשר לווטרינר אבל
כבר היה מאוחר אז חשבנו להתקשר מחר, במשך הלילה היא גמרה את
האוכל אז לא התקשרנו בסוף.
עברו כמה ימים ונפגשתי עם כל החברים שלי מחדש, הלכתי לבריכה של
המושב וסתם השתעממתי. מיד אחרי שלושה ימים שהיינו במושב נסעתי
לסבתא וסבא שלי עם בן דוד שלי, היה מה זה כיף: הלכנו לבריכה,
נסענו לים, נסענו למסעדה של פרגיות, ועוד כל מיני דברים
מגיבים. הייתי שם בערך חמישה ימים וכבר רציתי לחזור הביתה אבל
בן הדוד שלי(ליתר דיוק אמא שלו(דודה שלי)) הזמין אותי לבוא
אליהם לשלושה ימים . ממש לא רציתי לבוא אליהם אבל בכל זאת
הסכמתי. כשהייתי אצלו נסענו לקניון שבעת הכוכבים, לשחק
באולינג, כי הוא גר ממש קרוב, איפשהו בשכונת "נוף ים"
בהרצלייה. הלכנו גם למוזיאון המדע בחיפה, אני יודע שאבא שלו לא
עובד שם אבל בכל זאת זה איך שהו קשור אליו אז הם באים לשם
הרבה(בן דוד שלי אבא שלו ואח שלו). האח הקטן שלו, תומר, הוא לא
סתם ילד קטן , נכן תמיד יש את האחים הקטנים הקרציות שנדבקים
אליך ומעצבנים אותך כל הזמן, אז  הוא ראש ארגון הפשע של הילדים
הקטנים. כמובן אני הייתי צריך לשבת בנסיעות באמצע כי אחרת
איתי(בן דוד שלי) ותומר היו רבים כמו תמיד כי איתי היה מעצבן
אותו תמיד בכוונה כי לתומר עדיין היה את הכסא המיוחד הזה של
הילדים הקטנים ותומר לא היה יכול להחזיר לו. אני לא אגיד שהיה
משעמם במוזיאון אבל כל כך רציתי לחבק ולנשק עוד פעם את בלה
ששום דבר לא כל כך עניין אותי. בסופו של דבר אבא שלי בא לקחת
אותי הביתה, הוא לא נסע רחוק כי אבא שלי מנהל רשת מסעדות בתל
אביב וזה לא רחוק מהרצלייה. כשחזרתי בלה הרגישה יותר טוב
וליקקה את כולי עשר דקות בערך. בלה היא הכלבה שהכי אהבתי כי
אני בטוח שבילדות של כל אחד מכם היתה חיה כלשהי אז למשפחה שלי
בגלל שאני הכי קטן היה כלב אחד לפני שנולדתי ושתי כלבות
כשהייתי די קטן. בגלל שהיתי קטן אז לא יכולתי להיות אחראי
עליהם כמו אחותי אז עכשיו בכיתה ה, ביקשתי כלבה שאני אהיה
אחראי לה ואני הכי אהיה קשור אליה, כך זה באמת קרה עד
ש.................
עברו מספר ימים עד שיום ראשון אחד אמא שלחה אותי להביא דואר כי
אנחנו לא גרים בעיר, אין לנו תא דואר ליד כל בית ודוור שמחלק
עיתונים ומכתבים.
כמו תמיד בלה היתה הולכת אחרי לכל מקום ובמיוחד אהבה ללכת
לדואר כי היא מתה על הרשרוש של המפתחות בכיס שלי, כשהלכנו, בלה
באמצע הדרך ממש התמוטטה על המדרכה, כולי הייתי מלא פאניקה
רצתי להביא את הדואר ואמרתי לה להישאר (כשאני חושב על זה עכשיו
גם אם לא הייתי אומר לה להישאר היא היתה נשארת שם) רצתי כל כך
מהר, זה היה בערך מאתיים מטר ועשיתי את זה בעשרים וחמש שניות,
חזרתי אל בלה עם הדואר וניסיתי לעודד אותה ולדרבן אותה שתלך,
תמכתי בה עד שהגענו לבית שלי וכשנכנסתי ישר צעקתי "אמא!!!!!!"
בקולי קולות. אמא שלי רצה אליי ושאלה אותי מה קרה וסיפרתי לה
את זה. אמא שלי ואני פינקנו אותה ונתנו לה לנוח, אמא שלי אמרה
שאולי היא פשוט היתה צמאה והיו חסרים לה הרבה נוזלים בגוף, בלה
נחה ואז אמא שלי אמרה לי שהיא נוסעת עם אחותי לפסיכולוגית שלה,
ובלה כמו חדשה יצאה אחריהן.
אני התמתחתי והתיישבתי ליד הטלוויזיה..............(כעבור שלוש
שעות).............. אמא שלי ושתי האחיות שלי נכנסות הביתה(אמא
שלי ואחותי אספו את אחותי השנייה מחבר שלה בדרך) כשבלה בידיים
שלהם. לא הבנתי מה קורה ושאלתי והן אמרו שראו אותה שוכבת על
המדרכה בחניה והיא ניסתה לקום אבל נפלה כששתי הרגליים פסוקות,
היא כנראה שכבה שם עם הרגליים הקדמיות פסוקות במשך שלוש שעות
(אוווווווווווווץ').
בלי לחשוב פעמיים אמא שלי אמרה לי להתקשר לאבא שלי והיא ואחותי
שמו את בלה באוטו ונסעו לווטרינר. הווטרינר הקבוע שלנו נמצא
בכפר סבא והוא קרוב משפחה שלנו (הוא בן דוד של אבא שלי).
לקראת הערב הייתי במחשב ודיברתי באיסיקיו ואז אבא שלי התקשר
ואמר שהוא היה שם ואמא ואחות שלי יחזרו עוד מעט, והוא יחזור עם
בלה מאוחר יותר. אבא שלי אמר שיש לה מין דלקת בגוף ולא יודעים
בדיוק איזה וליתר ביטחון הוציאו לה את הרחם, שאלתי מה זה אומר,
והוא אמר לי שזאת אומרת שהיא לא תוכל להמליט,(כשבלה עוד הייתה
גורה אני רציתי שהיא תמליט לפחות פעם אחת ואז יעקרו אותה,
הייתי כל כך עצוב כששמעתי שלא יהיו לנו גורים, אמא שלי דווקא
היתה מרוצה מזה, אמא שלי עוד מההתחלה התנגדה שנביא כלבה הביתה
ובטח שלא תמליט גורים כי היא יודעת שהיא תעשה את רוב העבודה,
אבל הצלחנו לשכנע אותה בסוף).
בשמונה וחצי בערך אבא שלי חזר עם בלה, היא נראתה לי קצת יותר
בסדר היא הצליחה ללכת אבל היה לה תפר בבטן וזה היה ממש מגעיל.
אבא שלי הרכיב לה כיסוי ראש כדי שלא תוכל ללקק את התפר ואנחנו
הלכנו לאכול, היא בדרך כלל אוכלת כשאנחנו אוכלים וכשהיא מסיימת
היא נובחת קצת ואנחנו מכניסים אותה כדי שתשתה ותנסה לישון אבל
הפעם נתנו לה לאכול בפנים ונתנו לה יוגורט וחלב. היא לא אכלה
כמעט כלום אבל השארנו את זה למקרה שתרצה אחר כך לאכול. אחרי
ארוחת הערב ראינו משחק מכור ובאמצע אבא שלי ראה שהיו לה
התכווצויות בבטן והיא לא יכלה לשבת או לשכב.
ניסיתי להיות שמח ולצחוק אבל לא הצלחתי.
למחרת בבוקר קמתי והתיישבתי על הכורסא כדי לראות טלוויזיה,
קמתי די מאוחר וההורים שלי כבר הלכו לעבודה, אז הדלקתי את
הטלוויזיה, אני דיי מכור לטלוויזיה, פעם הייתי רואה בערך
שמונה-תשע שעות ביום אבל עכשיו הורדתי לארבע שעות. בלה לא יכלה
לקום, היא שכבה על השמיכה שלה וראיתי שהיא מנסה לעשות משהו ולא
הבנתי מה, אז ניסיתי להקים אותה שתלך לדשא ותעשה את הצרכים
שלה. הקמתי אותה והוצאתי אותה למרפסת, אבל בשנייה שעזבתי אותה
כדי שתלך לבד היא נפלה כמו בפעם הקודמת עם הרגליים פסוקות, מהר
השכבתי אותה על הצד וקראתי לתאילנדית שלנו שתעזור לי להכניס
אותה בחזרה פנימה(התאילנדים שלנו במושב הם חוקיים ויש כמעט לכל
משפחה תאילנדית פרטית והתאילנדים הבנים הם פועלים בשטחים שלנו
שלמטה).
פנאום(זה השם שלה) עזרה לי להכניס אותה ולשים אותה על השמיכה
והמשכתי לראות טלוויזיה. אחרי חצי שעה בלה עוד פעם ניסתה לקום
והחלטתי שאולי היא צמאה , הבאתי לה כלי עם מים אבל היא לא יכלה
לשתות בגלל שהיא שכבה אז לקחתי כל הזמן קצת מים בכוס ושפכתי לה
לתוך הפה, גם זה לא הצליח וזה בזבז המון מים אז עלה לי רעיון!
הבאתי מזרק שפעם מצאתי ולקחתי מים והכנסתי לה מים לתוך הפה היא
בלעה את זה אבל במקומה אני לא חושב שזה עזר כל כך.התייאשתי
והלכתי למחשב, שיחקתי במשחק החדש שקנו לי ליומולדת ודיברתי קצת
באיסיקיו ואחרי כמה זמן עוד פעם שמעתי רעש מהסלון, באתי אל בלה
וראיתי שהיא לא התאפקה והשתינה על עצמה ועל והשמיכה, מיד לקחתי
את הטלפון הכי קרוב והתחלתי לחייג לאמא שלי  אך במספר השני
הטלפון נפל לי לכלי של המים שלה מרוב לחץ, בלה התחילה להתנשם
במהירות אדירה, אחר כך האטה קצת ואחר כך כבר לא שמעתי את
הנשימות שלה. הייתי כל כך מפוחד והורדתי לה מיד את הקולר אבל
הסתכלתי על הבטן שלה, היא לא זזה. הסתכלתי על העיניים שלה, היא
לא מצמצה. בלה מתה...