התסכול הזה לא שייך לי אבל אני מרגיש אותו חזק
זה כאב שמגביר את המרחק
זו דמעה שזולגת ואחריה באות עוד מאות
ולא יודעים איך לעבור את השעות
להישאר לעמוד או להמשיך ללכת
להישאר תלוי או ליפול כמו עלה בשלכת
למות מריקבון או לחיות בשיממון
לחכות עד הצלצול הגואל של הפעמון
ולאבד את זה זה כואב מכל
ולרצות מעכשיו רק ליפול
קשה רע ובעיקר מפחיד
זה חוזר ומכה תמיד
להסתכל בשקיעה ולתת חיוך של תסכול
להרכין את הראש ולחכות למבול | 
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.