זה נראה כסתם עוד בוקר בחייה של גילי הנערה המושלמת. יפהפיית
שכבה י"ב לומדת בכיתה המדעית וחבר שהוא קפטן קבוצת הכדורגל
בתיכון.
כן נראה כי באמת היו לה החיים המושלמים כאלו שכל נערה הייתה
מייחלת לעצמה.

בעודה מתעוררת משנתה שמעה גילי את שדרן הרדיו אומר כי ישנו
עומס תנועה בכביש הראשי ועל הנהגים לחפש דרכי תעבורה אחרים.
אלא אם הם רוצים להיתקע על הכביש הראשי במשך מספר שעות.

גילי כבר הייתה ערנית לגמרי בעודה עוברת בפיג`מה את המרחק מן
חדרה אל חדר הרחצה הגדול שבביתה. מכשסיימה להתקלח ולהתלבש שמעה
גילי את אימה קוראת לה ואומרת כי היא ממהרת לעבודה ושארוחת
הבוקר ממתינה לה בשולחן. לאחר שסיימה לאכול לקחה גילי את תיקה
ויצאה מן הבית.

לאחר שיצאה מן הדלת הראשית ועשתה את דרכה בגינה ראתה גילי מעבר
לגדר את שכנה נועם שלומד איתה בכיתה עושה את דרכו לעבר בית
הספר. נועם שהסתובב וראה את גילי מביטה בו חייך חיוך מבוייש
ואמר בוקר טוב. גילי חייכה חזרה וענתה בוקר טוב.
גם נועם היה אחד התלמידים היותר יפים של בית הספר אך בניגוד
לגילי הוא לא היה כה פופולרי ומלבד שלושה חברים שאיתם היה
מסתובב היה די מתבודד.

בעודם הולכים יחד אל כיוון בית הספר הכניס נועם את ידו לכיס
ונוכח לדעת כי שוב שכח את הפלאפון בבית הוא נעצר לשנייה ואמר
לגילי כי הוא שכח משהו ומייד יחזור ושבנתיים תתקדם בעצמה גילי
הסכימה. כשהחל נועם להתקדם את חמישים המטרים המובילים לביתו
שמע קול עמום ברקע, קול שאף פעם לא שמע בדרך זאת ולפתע הבין מה
זה היה.

נועם החל לרוץ לכיוון גילי ובראשו מתנגן קולו של קריין חדשות
הבוקר אומר לנהגים למצוא דרך חלופית. נועם הגיע לשפת הכביש
וראה כי גילי מדברת בפלאפון ועוברת ממש קרוב לצומת. הוא החל
לרוץ אך זה היה כבר מאוחר מדי. נהג משאית אשר נסע במהירות
מופרזת בניסיון לפצות על הזמן שאיבד כאשר נסע בדרכים חלופיות
ולא בכביש הראשי. נשמעה חריקת הגלגלים וקול החבטה, אך הצרחה
איחרה לבוא.

נועם רץ אליה במהירות הגבוהה ביותר אשר רץ מעודו וראה כי היא
עדיין נושמת. במהירות לקח את הטלפון מידה האדומה מדם של גילי
והתקשר למגן דוד אדום. לאחר מספר דקות הגיע האמבולנס והעלה את
גילי לרכב אך סירב לקחת את נועם איתה.

לאחר מספר דקות של בכי בודד ברחוב ושל הכרה במציאות המרה החל
נועם ללכת לכיוון בית החולים. הוא לא ידע מה מחכה לו שם ולבו
החל לדפוק בפראות דווקא ברגעים כאלה קורה לך שאתה מבין משהו
שמעולם לא ידעת שהוא שם דווקא ברגעים כאלו כשמשהו חסר אתה מבין
עד כמה אתה צריך אותו.
דווקא ברגע זה הוא הבין שהוא מאוהב בה שהוא לא יכול לסבול את
העובדה שיכול להיות שהיא נעלמה לתמיד.

כשהגיע לבית החולים הלך נועם ישירות למודיעין שם מסרו לו כי
היא נמצאת במחלקה פנימית א`. לבו החל לדפוק חזק וחזק יותר הוא
שמע סיפורי זוועה על פנימית א` ואחד מהסיפורים האלו הכיר נועם
בעצמו. סבא שלו נפטר במחלקה זאת לאחר הרבה נסיונות שיקום
ותקוות שווא. הם לקחו מסבו את כספו ובעיקר את כבודו.

לאחר מספר דקות של הליכה במסדרונות הסבוכים של בית החולים הגיע
נועם לחדרה של גילי. בעודו מתקדם לכיוון מיטתה הבחין נועם בכך
שהחדר ריק לגמרי ומלבד כמה מיטות ריקות ומוצעות היטב איש לא
היה שם. נועם הזיז כסא שעמד בודד בפינה אל ליד מיטתה של גילי
התיישב ובכה. נראה כאילו הזמן עצר מלכת בעודו בוכה על יד
מיטתה. גילי פתחה עין אחת וראתה כי היא בבית החולים בהתחלה לא
זכרה את שקרה אך לאחר מספר שניות זכרה הכל. גילי שמעה את קולו
של נועם והבינה כי הוא בוכה. היא ניסתה להסתובב ולאמר משהו אך
לא הצליחה להזיז את גופה ודמעות החלו לעלות מעיניה.

כעבור שעה הגיעו משפחתה של גילי נועם הסתתר מיד והצליח לחמוק
אל מחוץ לחדר אך עדיין שמע את מה שהתרחש בפנים. הרופא אמר
לאימה של גילי כי הפגיעה לא הייתה כל כך חמורה ושגילי תהיה
בסדר מלבד פרט קטן אחד היא. תהיה נכה בשתי רגליה. אולי לשנים
אולי לחודשים אולי לשבועות ואולי לכל חייה.
אבל דבר אחד הרופא אמר בוודאות שעוד יומיים הם יתאימו לה כיסא
גלגלים והיא תשוחרר מבית החולים.

נועם ששמע את כל מילותיו של הרופא החל לחייך ואבן עצומה ירדה
מליבו. היא לא תמות, הוא אמר לעצמו ובכל פעם שאמר את זה ירדה
לו מעט שמחה מהלב ובפעם החמישית שאמר זאת הבין כי היא לא תמות
אבל אולי היא לא תוכל לעמוד שוב לעולם.

כעבור יומיים שוב ראו את גילי מסתובבת במסדרונות בית הספר
התיכון שבו למדה שמחה ומאושרת אך לא על רגליה. אלא על כיסא
גלגלים.
לאחר שהסתיים יום הלימודים ביקשה גילי מנועם שייקח אותה אל
מגרש הכדורגל. היה היום משחק גדול בין שתי בתי ספר וגילי רצתה
לראות את המשחק ולעודד את דורון. קפטן הקבוצה וחבר שלה.

לאחר המשחק נועם הוריד את גילי לכר הדשא והפגיש בינה לבין
דורון. כאשר ראה אותה דורון לא אמר כלום אלא ירק לה בפנים ואמר
"יא טיפשה מוזרה אני לא מאמין שבאמת חשבת שאני אוהב אותך.
ושעוד תבואי לפה אחרי הניצחון הגדול שלי כדי להרוס לי את מצב
הרוח עם המראה המעוות שלך, אני שונא אותך יא פריקית נכה". גילי
ניקתה את פניה בעזרת השרוול והסבה אותם לצד.

נועם שמע את קול הבכי של גילי וראה את דמעותיה נופלות על הדשא
למרות שהיא עשתה ככל יכולתה כדי שלא יגלו היה ברור שהיא בוכה.
לפתע עזב נועם את הכיסא ורץ לעבר דורון. דורון שמרוב משחקי
הכדורגל הרבים שלו למד לזהות כשמישהו רץ לעברו הסתובב בדיוק
בזמן כדי לראות את האגרוף של נועם מתקרב במהירות לעבר הפנים
שלו. דורון הועף מטר באוויר לפני שנחת על הריצפה ודם החל ליזול
מאפו. הוא התרומם והתקרב אל נועם וכשהיה במרחק של כחצי מטר
ממנו החל לצחוק. לפתע חטף נועם מכת אגרוף לגב מאחד מחבריו של
דורון ועוד מכה ועוד מכה כל קבוצת הכדורגל התנפלה על נועם והכו
אותו ללא רחמים.

גילי הסתובבה וראתה את המתרחש והחלה לצעוק "עזבו אותו עזבו
אותו". חבריו של נועם אשר שמעו את הצעקות הסתכלו אל המגרש וראו
את המתרחש רצו מייד והחלו להכות חלק מקבוצת הכדורגל כעבור מספר
דקות זה כבר נגמר נועם ושלושת חבריו נעזבו על מגרש הכדורגל
מדממים ומוכים. כעבור מספר דקות החל נועם להתרומם וללכת אל
כיוון גילי. גילי הביטה על נועם אשר התקרב אליה מדמם ומוכה
ונועם הסתכל עמוק לתוך עיניה הדומעות של גילי. והבין כי אין
גבול לאהבתו אליה.

לאחר מספר דקות התאושש נועם והחל להתקדם אם גילי לכיוון ביתו.
לאחר שהגיעו לביתה של גילי הסתכלה גילי על נועם ואמרה "תודה
שגוננת עליי ככה זה היה ממש נחמד מצידך להתעמת מול דורון
המפלצת וקבוצת הבריונים חסרי המוח שלו". אין לך על מה להודות
לי, ענה נועם ופנה לכיוון ביתו.

למחרת בבית הספר נועם כבר לא הסתובב עם חבריו הרגילים, אלא רק
עם נערה אחת - גילי. השניים התקרבו יותר ביום אחד מאשר התקרבו
בשבע שנים שהיו שכנים וחברים לכיתה. הם צחקו יחד ודיברו על
הכל. לפתע הופיעו שתיים מחברותיה של גילי הסתכלו עליה במבט
משונה ואמרו "מלכת הכיתה לשעבר וחיית המחמד שלה משחקים ביחד,
נכון שזה חמוד?" והשנייה ענתה "כן אבל מי המלכה ומי חיית
המחמד".

גילי לא התייחסה וגם נועם לא. הם נהנו יותר מדי ביחד מאשר
לאפשר לשני בנות להפריע להם. לאחר זמן קצר הופיע לידם דורון,
הוא שמע מאימה שהמצב הזה הוא רק זמני וניסה להתנצל ניסה לחזור
אליה. נועם התרחק מהמקום, הוא לא רצה לראות איך היא חוזרת אליו
והרגיש שלבו נשבר לרסיסים. אך בעודו מסתכל עליהם ממרחק ראה
נועם את גילי מחייכת ומסמנת לדורון להתקרב אליה. דורון נראה
בטוח בעצמו ורכן לעברה. לפתע הניפה גילי את ידה וסטרה לדורון
בלחי כה חזק עד כי שיניו דיממו נועם חייך והתקרב אליהם שוב.

כבר עברו שלושה שבועות ונראה כי גילי התרגלה למצבה החדש על
כיסא הגלגלים והיא כבר לא הצטרכה את נועם שייקח אותה ממקום
למקום. היא גם התרגלה למצבה החדש בכיתה וכל הפסקה הסתובבה עם
נועם וחבריו להם לא היה אכפת איך היא נראית, להם היה אכפת רק
ממה שבפנים.

בסוף יום הלימודים התקדמו נועם וגילי לכיוון ביתם. כשלפתע
הבחין נועם בשתי בנות מהכיתה שזורקות חצץ על הכביש וצועקות
גילי נכה מפגרת. גילי לא אמרה כלום אך הדמעות שזלגו מעיניה
סיפרו סיפור שלם סיפור של עצב דחייה ואי שייכות. נועם רץ
לכיוונן של הבנות שכבר הספיקו לברוח ופינה את הכביש מאבני החצץ
כדי שגילי תוכל לעבור עם כסא הגלגלים. לפתע שמעה גילי רעש רעש
של מנוע משאית התקדמה במהירות לעבר נועם.

ברקע נשמע קול החבטה קול דפיקות הלב קול החריקה וקול הצרחה.
קול חבטת הכיסא ברצפה בעוד גילי רצה אל עבר נועם.
קול דפיקות הלב של גילי מקווה שתספיק להגיע בזמן.
קול חריקת המשאית כשהנהג ראה את נועם.
וקול הצרחה של הבנות שצרחו היא הולכת היא הולכת היא רצה.

גילי רצה כל הדרך אל נועם וכשראתה שהמשאית כבר מטר ממנו קפצה
עליו
תפסה אותו ונפלו שניהם יחד אל צד הכביש הרחק מן המשאית
הנוסעת.
הרחק מכיסא הגלגלים והרחק מן העבר הכואב. גילי לא השתנתה בכלל
ונשארה יפהפיית השכבה

שניהם קמים על רגליהם מתבוננים אחד על עיניו של השני.
נועם מסתכל עמוק עמוק אל תוך עיניה של גילי.
גילי מסתכלת עמוק עמוק אל תוך עיניו של נועם.
פניהם מתקרבות אחד לשני והשפתיים שלהם מתחילות לגעת. האהבה
והחום שלהם מתערבבים אחד בשני והנשיקה הזאת הייתה הווידוי
המושלם לאהבתם של השניים. אהבה שלא נותנת גבולות אהבה שלעולם
לא תיגמר
-הסוף-