"אתה חושב מה יקרה כשהשמש תכבה עוד עשרות אלפי שנים"? שאלה
בקול תוהה, והתמתחה על מושב הכסא שלידו. פנימיותו של הרכב הכהה
נראתה אפלה עוד יותר בשעה זו של הלילה, ורק אורו החיוור של
הירח הטיל אלומה קטנה על פניה המסוקרנות, שבחנו אותו עתה ביתר
שאת.
"אני חושב שאת שמש" ענה בקול חרישי, שהיה בו מן דוק קל של
עצבות.
היא הבחינה בפניו העייפות וגילתה בהן את אותן עיניים בהירות
שעשו לה תמיד מיחושים בבטן. הוא היה נראה עייף מדי או עצוב
מדי, והיא התקשתה להחליט מה מבין שניהם לוקח את המושכות ומנצח
בקרב.
"הי..." לחשה לעברו בשקט והפנתה אליו את מבטה. "תסתכל עלי".
אבל הוא רק המשיך לבהות בשמשה הקדמית. חושב לפתע על השמש
שהוזכרה קודם, ועל השמש שיושבת כעת לצידו, ומבטו נתקל בכלל
בירח הגדול שנתלה מעליהם בשמיים, עגול ותופח עד כאב.
היא נעה במהירות מהמושב הקדמי, מותחת את רגליה הפנתריות
והתיישבה עליו באחת, חוסמת את שדה ראייתו. עתה ניצבה מולו,
ישובה על רגליו ומביטה עמוק אל תוך עיניו האפורות.
שנייה אחר כך פשטה את חולצתה במהירות האור ונותרה כך מולו,
ממשיכה לחסום את שדה ראייתו בעזרת גופה העירום והמרהיב.
הוא השפיל מבטו אל רצפת הרכב והשתדל שלא להביט בה. קשה מנשוא
הייתה השמש הזו, שהתיישבה ברגע זה עליו. יפה בצורה מחפירה
ומבישה כמעט. וכדרכה של השמש, כך גם גופה הנערי שלח תמיד
קרניים קטנות של חום בליבו, גורם לו לשכוח את העולם שמסביבו
ולדחוק כל מחשבה מעיקה על החטא שהם מצויים בו.
אבל היא לא וויתרה. ידעה היטב את ההשפעה שיש לה עליו. התקרבה
אליו עוד יותר והרימה את ראשו בעדינות אין קץ, דוחפת אותו בין
שדיה ומתמכרת להרגשת הטירוף האסורה.
ריחה העדין שיגע אותו. הוא חשב לרגע על כל הדברים הפילוסופיים
שלימדו אותו לאורך השנים. התהוות וכיליון, רווח והפסד, תועלת
מול נזק. כל הדיכוטומיות הארורות האלו נדמו בעיניו כבדיחה.
אומללים האנשים המחלקים את העולם לשחור ולבן, חשב, שהרי הוא
בכלל מצוי באפור. והקטנה הזו שישובה עליו כעת, היא צובעת את
האפור המריר הזה בקשת של אלף צבעים מרהיבים. הוא שינן בראשו
שוב ושוב את המנטרה הקבועה שהנחיל לעצמו. אסור לך. אתה לא יכול
לעשות את זה. בגידות זה חטא. זה רע. אתה שייך לאחרת. תהיה גבר.
תשלוט בעצמך. אל תכניס את עצמך למקומות שאי אפשר לצאת מהם.
תעמוד מולה. אל תיתן לשמש לשרוף, אל תיתן לשמש לשרוף, אל תיתן
לשמש לשרוף...
אבל היא, עדיין ישובה עליו, תפסה את שיערה הארוך בשתי ידיה
ופיזרה אותו עד שנפל באלפי חוטים של זהב על כתפיה. ריח של
אורנים מילא באחת את הרכב.
היא ראתה את מצוקתו הגוברת של האיש שאהבה וליבה יצא אליו מיד.
"אתה יודע אבל? יש יתרון אחד שיעלה ביום שבו השמש תכבה", לחשה
לעברו כממתיקת סוד.
הוא הביט בה לראשונה, עיניו פוגשות את פניה המשורטטות
והמושלמות, מנסות להתעלם מפלג גופה העליון שתמיד הביא אותו
לידי איבוד חושים. "איזה יתרון"? קולו היה צרוד.
היא התכופפה אל עבר החלון והושיטה אצבע קטנה וחצופה אל עבר
השמיים. "הירח!" קראה בקול, וזרחה באושר כאילו היא בכלל מקבלת
את אורה מן השמש, ולא הוא. "כשתכבה השמש הוא יחשיך אחריה. הוא
יהפוך לאולם ריק שמכבים בו את האור אחרי שהקהל קם ועוזב. ואז
אתה מבין?" היא הרימה את ידיה בתיאטרליות, "לא מאור גדול ולא
מאור קטן ישלטו יותר בממלכת השמיים. והכוכבים? הם יזרחו בעוצמה
בלתי נגמרת, יזהרו על רקע השמיים החשוכים בלי המפלצות הגדולות
שתמיד גנבו להם את התהילה." היא חייכה והמשיכה. "העולם יהיה
עולם של כוכבים נוצצים, שבוערים בעוצמה חדשה של שלטון. וכל מי
שיהלך תחתיהם באותו זמן, ירגיש, ולו לרגע קט, את עוצמת הבריאה
ואת הרס החורבן שבא לאחריה." והיא החלה צוחקת בקול גדול מולו,
צחוק מתגלגל שחודר ללב ומפיח בו חיים חדשים של פעימות. היא
עצמה את עיניה והשעינה את ראשה לאחור, ורק צחקה וצחקה עוד
ועוד. הוא הביט בה מחייך, נפעם שוב מקולה הצוחק ומיופייה
הנדיר. כמה שהוא אהב אותה באותו הרגע. כמה שהוא אהב.
"כשתכבה השמש"... הוא חשב לעצמו. "כשתכבה השמש הכול יגמר סוף
סוף והמנוחה תשתלט על כולם. השמש תכבה ותביא קץ ומזור לעולם
ולפיתויו הרבים. היא הלא תכבה!" המשיך וחשב את המחשבה המעודדת.
"היא לא תישאר שם לנצח לזהור." הוא הרים את עיניו והביט בה.
אבל כרגע- כרגע השמש זורחת מולו באור מסנוור עיניים. זורחת
מולו בצחוק מגרה ומותירה אותו חלש אל מול קרניה המלטפות
והחמימות.
"שמש, שמש שלי", לחש לעברה בקול חסר אונים, תפס אותה בשתי
ידיו, ובכאב גדול התמכר לחלוטין ליצור היפיפה והמרהיב שנגלה
כעת לעיניו.