[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








היא בסך הכל נכנסה בקיר ויצאה דרך הצד השני. אל מול ההורים
שלה, מישל דוידוביץ', היא אמרה שלום ונכנסה בתוך הקיר. הקיר
הלבן של הבית, מתחת לתמונה הגדולה של המדרגות אל השמיים שלא
נגמרים. "אילו ידענו..." בכו ההורים. "אילו ידענו שהבית שלנו
זה הפתח לגיהינום, לא היינו עוברים לשם". המדרגות בערו באש
אדומה בעודה צועדת למעלה מעלה. מחפשת תשובה שההורים שלה לא
יכלו לתת לה, המורים בבית הספר, החברים, ובעיקר ליבה שלה.
האינסטינקטים שלה הובילו אותה בחלומותיה אל המצוק שמעולם לא
שכחה מאחד הטיולים המשפחתיים במצפה רמון, שם ראתה מצוק כה יפה,
כל גדול, כה מסוכן.
מישל עלתה במדרגות. המחשבות על ההורים שלה נעלמו וכך גם חבריה
וכל מי שהיה בחייה. כולם נעלמו אל תוך הסמוך למודע שלה וכל מה
שנמצא בתודעתה היא המחשבה לעלות למעלה. היא לא שמה לב לעולם
שזרם מתחתיה, נהר לבה חם בער מתחתיה וענני גזים רעילים התעופפו
מעליו. יצורים מעופפים בעלי טפרים ושיניים חדות התעופפו סביבה,
כולם שחורים אפורים בעלי עיניים אדומות או צהובות. כל אלו
שנקלעו למעוף נמוך מתו כמעט מיד מהגזים הרעילים ומהחום שהמיס
את כנפיהם. אדם שהיה מודע למה שקורה סביבו בטוח היה נופל למטה
מהפחד אך מישל לא ראתה לאן היא הולכת והיכן היא נמצאת כל מה
שידעה היה לעלות למעלה.
רק כשהגיעה למעלה נעשתה מודעת למה שקורה סביבה. פחד עמוק הציף
אותה. נשימתה הפכה למהירה והיא הייתה משותקת לרצפה הקשה. אחרי
שנשימתה הסתדרה היא הביטה סביבה. נהר הלבה נראה מרחוק דרך הפתח
שממנו נכנסה. היצורים המעופפים, הבינה כשהביטה בהם לעומק, הינם
אנשים מעונים. היא ראתה את הפנים שעוותו בתוך הגוף המחריד
והמעופף הזה. הם לא יכולים לעצור לעולם כי אם יעצרו יפלו אל
הנהר ולנהר אין שום מקומות עצירה. הם לעולם עפים קדימה בחיפוש
אחר מקום לנוח אך לעולם לא ימצאו, ככל שעובר הזמן הם יותר
ויותר עייפים וכך הם נופלים ונופלים אל תוך הלבה. היא הביטה
בהם בעצב. כששמעה מישהו מזמר שירה עצובה מאחוריה.
היה זה יצור נמוך ירקרק בעל אוזניים מוארכות ועיניים גדולות
וכחולות. צבע העיניים הדהים את מישל, הוא נראה כזז כל הזמן
ונשבר כאילו היה בעצם ים שגלים נשברים בו.
...וכך הם המתייסרים
אדם בדמות ציפור שטן
לכוד בתוך עור וטפרים
והם עפים לעולם לא עוצרים
חלום ישן על חיים
כבר לא קיים
הם יודעים
זה נגמר, כאן אין רחמים
הם עפים
מחפשים
הם רוצים
ויודעים
אך שוכחים
הם נופלים
ומתים
לעולם לא חוזרים
ציפורי שטן
בדמות אדם
על האדמה הולכים
ואנחנו כאן
מתייסרים
וחולמים
בני אדם
בתוך ציפורי שטן
הם כאן
והם מתים.

היצור סיים את הפואמה שלו והסתובב ללכת. "היי, עצור!" צעקה
לעברו מישל. היצור הסתובב לעבר מישל בהבעת תדהמה כמי שרצה
להגיד, "איך זה הגיוני שאת מדברת אליי" הדבר גם למבוכה קלה אצל
מישל. "הממ, סליחה. אם זאת לא טרחה גדולה, תהיתי אם תוכל לעזור
לי".
"ובמה אוכל לעזור ליצור כה נעלה כמו האדם? היצור ששולט בעולם
החופשי והמלא באור, בחלומות ובתקווה? או לפחות ככה הוא היה
אמור להיות". היצור גיחך. "אבל אמור זה שם של דג, לא?" היצור
עמד מולה ומכיוון שעדיין ישבה על הרצפה הדוקרנית היה בגובה
עיניה. היא לא יכלה להגיד כלום. היא שכחה את מה שרצתה להגיד.
לבסוף יצאה מפיה לחישה קלה, "הממ..."
"הממ? שכחת מה עלייך לבקש? כן אני יודע שאת מניחה שאני פה
בשביל לתת לך הדרכה אל השלב הבא במסעך המפרך. ולשם כך נשלחתי,
אולי. אם אחפוץ בכך".
"ובכן, תוכל לעזור לי? עליי ללכת לדבר עם החכם מכל שיענה לי על
השאלה החשובה שלי". אמרה בתמימות. קולה הראה כמה צעירה היא
והיצור הביט בה בגבות מורמות.
"אולי. מה יצא לי מזה? הרי אתם בני האדם כולכם עסוקים תמיד במה
תקבלו אם תעשו כך וכך. אתם חיים בשביל המטרה היחידה של להשיג
כסף, אתם אפילו מאמינים שזה יביא לכם אושר! כמה אבסורדי. את
מבינה, לתת את כל חייך בשביל ההגדרה המטופשת הזאת שנקראת
אושר?" היצור גיחך שוב והפעם כה חזק עד אוזניו התעופפו וקפצו.
המראה הצחיק את מישל והיא חייכה. "מה את מחייכת? חתיכת עור
ועצמות. לקחתם עולם שהיה אמור להיות טוב והפכתם אותו לארץ
מכונות בלי שום יכולת לטבע ולסביבה הטבעית של העולם הזה לחיות
ולנשום. כבלתם אותה, אבל מה אני מבזבז את נשימותיי עלייך הרי
שאת לא מבינה כלום ממה שאני אומר לך, ילדה טיפשה. ובכן, מה
תוכלי לתת לי כדי שאלך ואעזוב אותך, יצור נוראי שמעביר בי
חלחלה". פגועה במקצת מהיחס של היצור, מישל לא הייתה בטוחה מה
עליה להגיד.
"תוכל לעזור... תוכל ל...-"
"נו קדימה. אין לי את כל היום בשבילך ילדה". הוא האיץ בה.
"תוכל לעזור לי למצוא את האדם החכם ביותר?"
"אין כזה דבר!" היצור החל לצחוק. "אין אדם חכם ולא אחד בעולם
הזה והבא וכל עולם שקיים. אני יכול לעזור לך למצוא את מי
שיעזור לך, אך הוא אינו אדם".
מישל נרעדה. היא לא ציפתה לזה. כל הספרים שקראה, כל מה שחיפשה.
היא ישבה במשך שנים וקראה ספרים. היא חיפשה את מיקומו של אחד
השערים אל הארץ האחת בה נמצא מי שיעזור לה למצוא תשובה לשאלה
היחידה שיש לה מאז שהיא זוכרת את עצמה. לבסוף כשמצאה את המיקום
המדויק גילתה שזה בתוך בית בנבנה לא מזמן. הוריה, שרצו לעבור
דירה מדירתם הישנה, השתכנעו כשסיפרה להם על הבית הזה. הם הלכו
לבדוק אותו ונכנסה בקיר הייתה זו דירה יפה חוץ מהתמונה של
המדרגות בסלון שמעולם לא הצליחו להוריד. "אז תעזור לי למצוא
אותו?" אמרה בקול נרעד.
"אעזור". אמר. "בשביל זה אני פה". היצור הסתובב והלך ללכת
לכיוון כלשהו. מישל התרוממה והביטה סביבה. המקום נראה כמו נצח.
משטח סלע שחור ודוקרני שנראה כאילו אין לו סוף. האופק מתמזג עם
אור חום אדום שנראה ממרחקים. הכל נראה כה גדול, כה אפל, כה
עייף. "תיזהרי ילדה!" צעק לפתע היצור מלמטה. "אם את תירדמי פה
את תפלי למטה. והדרך למטה אינה נעימה ובמיוחד לא סופה!" מישל
כבר לא ידעה עד כמה היא רוצה לדעת את התשובה לשאלתה. היא
הרגישה אומללות ושנאה עצמית. עייפות החלה להטריד אותה והדרך
נראתה כמי שלעולם לא תגמר. היא כמעט החליטה להתייאש. פשוט
ליפול ארצה ולמות. ליפול את נהר הלבה כדי שלעולם לא תצטרך
לסבול יותר את הדרך הנוראית שבה כל מה שיכולה לעשות זה ללכת
ולחשוב.
היא נזכרה במורה שלה שפעם אמרה לה שלהיות לבד פעם ולחשוב
מחשבות צלולות יכולות מאוד לעזור לבנאדם. לעזור לו להתחבר
למציאות יותר טוב. ובכן, ומה עכשיו? ובאיזו מציאות היא נמצאת
עכשיו? עם החום המייגע ורגליה הכואבות. העייפות המטרידה והרצון
למות. חוסר היכולת שלה להירגע, חוסר המנוח שלה מהתשובה שנראית
כה רחוק, משימה כל כך קשה וארוכה. היא רצתה להתייאש, לחזור
אחורה. להניח את ראשה על הכר אך לא. בדיוק באותו רגע היא
נחטפה.
ציפור גדולה בעלת מקור גדול תפסה אותה בטפריה. מישל הביטה מטה
וראתה את היצור מנופף לשלום. בהצלחה ילדה, הוא לחש בליבו.
התעופה הייתה מהירה, מהירה כל כך שמישל לא שמה לב שהיא עוברת
משהו. האופק עדיין נראה באותה צורה משעממת של ציור שנלמד ביום
הראשון של החוג ציור שלה, שבו לימדו אותה לצייר אופק ובדוגמה
המורה ציירה קו ושביל שבהתחלה היה גדול אבל לאט, לאט נהיה קטן
וקטן עד שהגיע אל קו האופק שם הוא הפסיק. ולשם היא עפה. השביל
מתחתיה שהיה מקודם גדול התקטן. היא לא יכלה לראות שום דבר חוץ
מאותו אופק כשלפתע, כאשר לא יכלה יותר לראות השביל קו נפער
מתחתיה. היה זה המצוק שלה. למטה היא יכלה לראות את כל מכתש
רמון. שמחה התעוררה בתוך ליבה. כאילו קיבלה את המתנה שהכי רצתה
בכל חייה. היא רצתה ליפול לשם אל תוך האוויר הנקי של מכתש
רמון, אל הצבעים של הסלעים, אל ההרים והגבעות, אל החול, אל
הסלעים.
     - ווש - מישל החלה צונחת. הציפור עזבה אותה ומישל נפלה
למטה אל התהום העמוקה. האוויר היה חנוק מהגזים הרעילים של
הגיהינום. הסלעים הפכו לחדים היא סוף - סוף יכלה להיפרד מהחיים
כמו שצריך, איך שרצתה. ליפול מתוך המצוק, למטה, למטה למקום שבו
לעולם לא ימצאו אותה. אך גם שם מישהו יתערב. "לא ולא. את לא
מוותרת בכזאת קלות!" היה זה קולה של אמה. אמא? שאלה את עצמה
וראתה את אמה עפה עם כנפי מלאך. אמא שלה תפסה אותה שנייה לפני
המוות והעיפה אותה אל שביל האדום של המכתש. "תלכי דרכו ותמצאי
את הדרך אליו". אמרה אמה ונעלמה.
מישל, שהייתה קצת בשוק ממה שקרה לה החליטה להמשיך ללכת. הדרך
עוד ארוכה ומפותלת והשביל האדום נראה ארוך ומייגע.
אי אפשר להגיד שמישל לא נהנתה מדרכה. היא פגשה בעלי חיים חדשים
כמו כמה נחשים שניסו לתקוף אותה אך עיט גדול בדיוק בא ואכל
אותם. היא פגשה זאבים אבל איזה מטורף אחד ירה בהם למוות תוך
כדי צעקות על זה שניצח ונקם את מות כבשיו. היא מצאה גם כמה
בדווים עם גמלים ועיזים והיה להם אפילו חמור אבל הם סילקו אותה
בזריקת אבנים. דרך נעימה מאוד הייתה לה. היא אפילו פגשה חבורה
של מטיילים צעירים עם מדריך מטורף ושמו רם שהיו משדה בוקר. הם
היו נחמדים בהתחלה עד שהתחילו לריב על משהו לא ברור, הפכו לשתי
קבוצות האשימו אחד את השני ואז כשלא הצליחה לגשר ביניהם האשימו
אותה על שלא הצליחה. מתישהו אחרי זה כשכולם הלכו להיות עם
הקבוצות שלהם מישהו כתב פתק על כמה שהם כן קבוצה טובה ושהם
יכולים לפתור את זה אם הם יאמינו. כולם קראו את הדף והנהנו אך
לא לקחו רציני. מישל עזבה אותם בתהייה האם יבינו משהו מזה? אך
אחרי שהלכה כמה מטרים הם מצאו דבר מה נוסף להתווכח עליו.
לבסוף, הגיעה אל מערה. המערה הייתה חשוכה ולא היה לה פנס.
מפוחדת אך גם חסרת אונים מישל נכנסה אל תוך המערה והתחילה לגשש
את דרכה פנימה. הקירות היו לחים והאוויר עמד, מבוהל. דפיקות
הלב שלה הגבירו את קצבם והיא התחילה לזחול על הרצפה.
לבסוף כשמצאה את האור שבקצה המנהרה היא חייכה. אנחה יצאה מפיה
אך מיהרה להתחלף בצרחה כשצופר של רכבת הזהיר אותה לזוז הצידה
ולא תידרס. למזלה היא זזה בזמן. "כנראה," אמרה לעצמה וניסתה
לסדר את נשימתה. "שלפעמים האור שבקצה המנהרה הוא רכבת".
החושך המשיך לא לזמן רב. אור של נרות הגיע אליה במעומם וככל
שהתקרבה האור התחזק. כולה מתרגשת היא נכנסה לחדר אבן גדול
המואר בידי נרות רבים. על כרית גדולה ישבה חיה שיש בה את כל
החיות: סוס, כלב, עכבר... לא משנה באיזה צד או איך תסתכלו עליה
עם כל מצמוץ היא משהו אחר. פעם אדם פעם שטן, פעם אלוהים פעם
משה, פעם ישו פעם אליהו. פעם חתול פעם עכבר. מישל התקרבה אליה
וקרעה ברך תחתיה. נושמת לרווחה על שהצליחה להגיע אל סוף מסעה.
"הו, גברתי הנעלה. האם תוכלי לענות לי על שאלתי שכל חיי חיפשתי
תשובה לה ואף אחד לא יכל לענות לי?"
החיה הנהנה.
"ובכן, האם אי פעם יהיה טוב?"
מישל חיכתה כמה דקות ולאט לאט פתחה החיה את פיה ואמרה: "לא".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
למה ילדים
משחקים עם בובות
של חיילים?
לדעתי הבנים
צריכים לשחק עם
ברבי, והבנות עם
החיילים.

תהילה בדעתה
הבוגרת.


תרומה לבמה




בבמה מאז 31/1/06 15:13
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מישי בן-דב

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה