אתה נשכב לצידי עם החיוך שלך שלמדתי להכיר.
תמיד ידעתי שיש משהו זדוני מאחורי החיוך הזה שלך. אם זאת מחשבה
לא במקום, משהו מעליב במיוחד - או ההרגשה הכללית שלך באותו
רגע.
חייכת אליי את אותו החיוך.
והשתתקתי.

כל מה שעבר לי בראש באותו הרגע הוא כיצד לכסות את עצמי הכי טוב
שרק אוכל. התפתיתי להכנס מתחת לשמיכה ולבכות, כמו שאני בדרך
כלל עושה כשאני לבד. והרגשתי כל כך לבד, אפילו כשאתה לצידי.
ניסיתי לשכנע את עצמי שאני מחפשת את הדברים הרעים בכוח. אני
מניחה שזה נכון, אבל הצלחת להוכיח לי שאני טועה. שזה באמת היה
רע, שבאמת ניצלת אותי.
הצלחתי לראות אותה בעיניים שלך. למרות ובגלל שניסית להתחמק
מהמבט שלי.

שתקנו. המוזיקה שלך מנגנת ברקע בעודי חושבת עד כמה טיפשית
המוזיקה הזאת. עד כמה טיפשי כל המצב המגוחך שהכנסו את עצמנו
אליו.
לפעמים, כשאנחנו שוכבים ככה במיטה - בשתיקה ובבלבול, אני
מתגעגעת אלייך.