אתה זוכר כשחגגנו 5 שנים יחד?
אתה החלטת לתת לי מתנה, המתנה הכי יפה שקיבלתי בחיי. חמשת
החושים קוראים לזה בני הנוער, אבל אני לא בטוחה שהגרסה שלך
התאימה לבני נוער.
הובלת אותי לתוך סוויטה מהממת במלון מפואר, לחוש הטעם הכנת לי
ארוחת גורמה מופלאה, ואני אמרתי שחוש הריח שלי גם שבע. לחוש
הריח הכנסת אותי לאמבטיה מלאת קצף, מוקפת נרות ריחניים וים של
אהבה. אח"כ הגיע חוש המישוש, החוש המועדף על שנינו, הענקת לי
מסז' מפנק שהוביל לתנוי אהבים ארוך. את חוש השמיעה פתרת בעזרת
דיסק של השירים הכי אהובים עליי בעולם, דיסק שאני מתענגת עליו
גם היום. וחוש הראיה, החוש הכי חיוני בעולמנו היפיפה, נתת לי
טבעת עם יהלום ענקי והצעת נישואים שמילאה אותי אושר ואקסטזה
בשנים שעתידות לבוא.
לא האמנתי שזה קורה לי. אחרי שבשנתיים הראשונות של התואר
במשפטים הלכתי כרוכה אחריך מבלי ששמת לב, ואח"כ ההצעה הסתמית
להצטרף לקבוצת הדיון שלך, נולד הקשר המושלם שלנו. קשר רווי
אהבה, תשומת לב, פינוק ורומנטיקה. כל מה שחלמתי עליו, כל מה
שהעזתי לחלום עליו התגשם, אתה והאהבה שלנו.
כל דקה איתך מילאה אותי אנרגיה מופלאה וכוח לשנות את העולם.
השאיפות שלי התעוררו לחיים והמוטיבציה להגשימן באה בקלות.
העולם הפך יפה יותר וגם אני, כך לפחות כולם אמרו.
בכל רגע בחיי רצית לצעוק i'm on the top of the world!!!
וצעקתי. הרבה. כשהלכנו למצפה בעזריאלי, כשעשינו טיול בצפון
וכמובן הטיול החלומי בתאילנד. העולם היה שלנו, ואתה היית שלי.
היית החבר המושלם, הבן-זוג המושלם. לא בגדת, לא הסתכלת על
אחרות ואפילו אמרת שלא הייתה יוצא עם סנדי בר כשהסתכלתי עליה
במגזינים, אכולת קנאה.
ההורים שלי אהבו אותך, ושלך אותי.
אתה זוכר איך אחרי הלילה ההוא, הלילה המדהים ההוא, נסענו בבוקר
להורים שלי וסיפרנו להם? אמא שלי בכתה מאושר.
התחתנו. אני הייתי בת 26 (למרות שכל חיי התעקשתי שלא אתחתן
לפני 28), אתה בן 30. מלאו לך 30 שבועיים לפני. יצאנו לירח דבש
בתאילנד, כדי לשחזר את החופשה החלומית שלנו שם.
שיחזרנו אותה, ואף יותר. נכנסתי להריון. לא צפוי, אולי גם לא
הכי רצוי, אבל היינו מאושרים, מאוהבים. הלכנו לבדיקות
האולטרא-סאונד ביחד. למדנו יחד בקורס הכנה ללידה. בבוקר הלכנו
לעבודה ובערב חיינו היו מלאי אהבה ואושר. הבאנו לעולם בן נפלא
- אושר שמו, הרי היה כל כך נכון לקרוא לו כך. הרי אושר, זה מה
שהיה לנו ביחד.
ועכשיו כל מה שיש לי זה אושר. אושר הקטן, בן השנתיים. צעיר
עדיין, ואותך אין. אתה המשכת בלעדי. הלכת לגן-עדן, ואני ואושר
כאן, לבד.
כבר כמעט שנתיים מאז שנפטרת. שנתיים אכולות כאב וצער.
עכשיו אושר הקטן גדל אצל ההורים שלי, כי אני לא מסוגלת. רק
רציתי להגיד לך את זה. אני מקווה שאתה לא כועס. עוד מאט אני
אהיה איתך למעלה ואני אספר לך הכל.
המכתב הזה הוא למקרה שמתאבדים לא מגיעים לגן-עדן. אוהבת...