[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אלי חזן
/
קורים

אני ממחזר אותך בתמונות תיירים, רחוקה ממני, במשקפי שמש כבדות
בגלל הרגישות לשמש, הרגישות לאנשים. בחולצת מלחים וברט על רקע
שער הניצחון. מושיטה יד תומכת על רקע מגדל פיזה, אני משנה לך
את המקום מוציא אותך מהמרחב שלי לנוע את חוץ לארץ. אני מטייל
אותך כמו משלחת אולימפית, מתעד אותך בפולארויד כדי לזכור אותך
פלסטית, אהובה נפקדת, אהבה נשכחת.
הנה, מה שלא הבנתי - כיצד אחרי שלוש שנים (וחצי) היופי מכוער?
ושימי לב, (אני לא שואל על הלמה שמעבר לסיבתיות) אני לא רוצה
להיות יהיר, רק מסודר. אני מבקש להכניס אלמנטים של זמן ממשי
בתיעוד האיטי של השבר. אני מציע לך הסכם במעמד של צד מתגעגע
אחרי שאספר לך את המה. אחרי שאזכיר לך את המקומות והזמנים בהם
דהית, את תספרי לי את האיך. אני אראה לך את שלי ואת תישארי
שותקת. אולי בסוף יבוא הלמה ואולי יביא איתו הקלה.
זה רק הוגן שתישארי שותקת, ואני מעלה את זה עכשיו כדי לכתוב
במצפון נקי. אני שתקתי כשהייתי צריך להגן עלייך, לא רק שלא
אמרתי מילה לטובתך אלא התנפלתי עלייך, גם כשידעתי שיגיע המבט
המאוכזב, שאחרי הייאוש את תצללי לתוך העיניים החלשות שלך, אלו
שתמיד יש בהם קצת מתכת וקצת מים, העיניים האלו שהאישון מסתווה
בהם כעכביש.
אז כעסתי. כעסתי בגלל מה שאת ובגלל מה שאת אף פעם לא תהי. גם
היום אני עדיין חש תחושה חמוצה של אכזבה מעצמי, לא חריף כמו
בגידה, יותר כמו חלב שכבר לא יהיה לקפה, זמננו עבר והקורבן
מונח לפנינו.
אולי כבר לא ביחד, אבל היום כמו אז את עדיין לידי. אז, ברגעים
האחרונים שהרחוב היה מקהלה לטרגדיה הישראלית שלנו. היום,
כשתחושת האובדן עדיין בהתפשטות ודווקא היקום הוא שמתכווץ.
אהובתי הצהובה, הלוויתי הוויקינגית. גם אני חטאתי ופשעתי.
חטאתי ביוהרה ובמתק שפתיים לתמרן, פשעתי במבטים מזמינים
לידידות, בתלונות לאוזניים מעוניינות. כן, אני יהיה ראשון
להודות שהפסקתי לאהוב, שהריח שלך הפסיק לשכר אותי, התחיל לבגר
אותי. התנועות הקטנות שלך היו מכעיסות אותי סתם, מכניסות אותי
למתח. הייתי נח להתעצבן ולרוב להתעצבן היה מאד נח כשלא רציתי
לגעת בך.
שלושה חודשים שלא יכולתי. אולי כדאי שאני יסביר - רציתי אותך.
איך אפשר שלא! הגוף שלך כארון קודש, עור משי פרוכת לבן,
פעמונים לקו פיתולי בטנך. חזה קופץ ככתר לראש, החוצפה בהתקשחות
הפטמות. המסתורין וההוד של הנקביים הוורודים, אלו שהחזקת כה
קרוב אלי, כל כך גלויים אלי. שתיתי את גופך בצמא כשרק יכולתי
כשלא היית ליד שיוויתי אותך צועקת ומתפתלת. פתאום השיגעון כשאת
בחצי קול דורשת, בוכה מהנאה ראשונה ועוד מפנה אלי בהרמה את
התחת שלך. וזה אני מאחורייך, וזה אני האיש ההולם בך את קולות
הגרגור. איך יכולתי לא לרצות?
שלושה חודשים רציתי אותך אבל זה הפך שונה, רציתי בדרך אחרת. לא
רק שרציתי יותר מדי אלא רציתי בכעס, מהבטן בפנים, רציתי לצעוק
לך להיכנס בתוכי עד שהשדים יעזבו אותנו בשקט. אבל גם אני לא
האמנתי בזה ואז רציתי להחריב אותך עד יסוד ולהיות לך משקם.
רציתי להכאיב לך עד שלא תחושי עוד הנאה אלא במובן חולני. מעשה
צריבה, סבל תיעוד הזיכרונות שלנו בבשר כמו כתיבת הזרע ברחם.
בלי לעצור, לדרוס אותך מבלי להביט לאחור, רציתי כל כך את קולך
הדק ברגע השבר, את חוסר האונים שלך בהתפרקות הנשמה ופחדתי. עלי
ועלייך. הייתי בטוח שאני מטורף, היגיון חולני הבא לרפא בנגע,
דוגר על עוד מגיפה אחרונה. פחדתי לגמור אותי בתוכך עד שנהיה
בלתי פרידים.
ברוכה את מנשים מגדלית שלי. ברוכות ידייך הארוכות העדינות.
בלילה, כשחשבת שאני ישן ראיתי אותך מצמידה אותן, ראיתי אותך
כורעות על הברכיים. מתוכך עלתה צעקה נלחשת בקול סדוק, לא היה
קול שיכיל את חסרונה של התקווה שיזהיר על נוכחותו של הגוש
המכין גרורותיו לקרב, ואת גופך למלחמה. ברוכה את מנשים כי גופך
מסתור ולבך חדור אמת שסופה להתגלות, ואין בך מחבוא שלא אדע,
גורל שלא אקח בו חלק.
אני? מעט ימי אחרייך ברע. וסיפורי הוא סיפור הטוב שאיבדנו, הוא
גם פלסתר האשמה שאני סובב סביבו ולא מצליח לנסח אותו, גיזת זהב
נשכחת כשערך מתחת לשמיכה בשבת. אני חושש שכל מילה מעמיסה עוד
כעס, אני חרד שתהליך ההחלמה הוא הכרוניקה של היעלמותך. אני לא
מוכן להשלים עם חסרונך. לכן, רק מתוך זהירות, אספר לך את
הסיפור הקצר ביותר, במילים הקלות ביותר שלי, אתאר את המבול
הפרטי שלי שכבר נמשך שנתיים, את משל המערה אין קץ, את חידת בשר
העורבים בארץ מדבר. ואת, שממה לבנה, רק תנאי אחד - קחי את כולו
עם המטאפורות שאולי יש בו, וגם על דימויי. אל תעצרי לנשום בין
המילים. עברי בו כפי שהוא לחלוחי ופתאטי. כמות שהוא רטוב עד
לוואדי בו זורמת האמת העצובה שלנו.
אהבתי אותך שונה ממני שנאתיך.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אתם אף פעם לא
תדעו מה זה


תרומה לבמה




בבמה מאז 31/1/06 15:03
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלי חזן

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה