כשהייתי ביסודי הייתה לי חברה כזאת, קראו לה נופר אלימלך ומי
שלא שמע לפחות צעקה אחת עם שמה ברחוב כנראה שהיה חירש,
היא הייתה ילדה בעלת כריזמה מדהימה ודברים שאפילו לא יכולתי
לחלום שיהיו לי,
רק דבר אחד היה לה שלא ביקשתי לעצמי,
הדבר הזה שיש להרבה אנשים שהם חברים של "כולם", זו הייתה
הצביעות שלה, יכולתי לדבר איתה שעות על הנושאים הכי עמוקים
ויום למחרת לשמוע אותם בריפיט מכל האנשים בשכונה,
זה פגע בי נורא  והבטחתי לעצמי  שבחיים לא אעשה דבר כזה לאיש.
בשלב כלשהוא בחיי הבנתי שזה לא באמת עובד ככה, בעיקר כתור אחת
שמתפרנסת מרכילויות,
כל הקטע הזה עם נדב גרם לי לרגשות אשמה, גרם לי להרגיש צבועה
יותר מכל פעם שהרגשתי כך בחיי,
שיקרתי לחברה הכי טובה שלי אולי אחת היחידות, שיקרתי לה ולאדם
החשוב לה ביותר בעולם.
מחר יש לי פגישה איתה ולה,
יש פגישה עם נופר אלימלך
הדור הבא.

ישבנו בבית קפה השכונתי ואילנה הזמינה כרגיל את הקפה הסופר
דופר מלא קפאין שלה
"אני אומרת לך מיקהל'ה אני לא יכולה בלי הקפה הזה אני פשוט
נופלת מהרגליים"
-" אז אולי כדאי שתיקחי כיסא..."
אילנה התחילה להתגלגל על הריצפה ולצחוק באופן מפחיד,
המלצרית הגיעה אלינו עם כוס מרטיני שאף אחת מאיתנו לא הזמינה
ופנתה אל אילנה בקול מבוייש
"הבחור מהשולחן בפינה מוסר לך את זה ומבקש ממך בתמורה שתשתקי
כי הוא לא מסוגל להתרכז"
הייתם צריכים לראות את הפרצוף האדום של אילנה
היא הייתה כמעט על סף בכי,
המעבר בין צחוק לבכי היסטרי גרם לה להיראות כחולת מאניה
דיפרסיה במידה שלא תאמן.
המלצרית הלכה והתחלתי להרגיע את אילנה,
"אילנה תחשבי על הצד החיובי קיבלת מרטיני..."
כמעט והצלחתי...
אבל אז איזה ילד אחד התקרב אלינו לשולחן ואילנה פלטה כזאת צרחה
שהכוס עם המרטיני נשברה,
כל האנשים בבית הקפה נעצו בנו עיניים והאיש מהפינה קם והרים את
ידו כאילו הוא הולך לעשות לאילנה את מה שעשתה לכוס
"נ-ד-ב-ו-צ-'-ק-ה!!!" וכל אות בוטאה בהדגשה קיצונית,
הייתם יכולים לחשוב שהיא אמרה שמות של שבעה אנשים שונים,
רגע, זה נדב? עכשיו הייתי ממש מבולבלת...
לא זכרתי את נדב עם שיער קצר, בטח שלא עם קוצים
כשהבנתי נשארתי עם פה פעור כל כך שיכולתם להטיס דרכו מטוס
"נ-ד-בוצ'קוש כמה שאתה חתיך!!!"
הפרצוף של נדב נמרח באדום, אבל אדום מיוחד כמו זה שעל התפוחים
האלה שתוקעים בהם מקלות, אדום שקוף, שהיה אפשר לראות ממש את כל
מה שעבר בראש שלו, מבוכה, בושה, חוסר ביטחון ולא היה לרשימה
הזאת קץ.
עכשיו ידעתי על בטוח שהגיע הזמן להתחפף מהמקום
"אא... אאא... אילנה... אני ש... שכחתי ש... ש... (נו תמציאי
תירוץ  מה כל כך קשה תגידי ששמת משו בתנור ושכחת!) ש... שיש לי
עבודה למחר, אה כלומר להגיש כתבה על ג'ול אה...על מדונה
והתאונה שלה... מצטערת שאני הולכת ככה..."
אני חושבת שהיא לא שמה לב אלי בכלל וזה בסדר
באמת
כי אם הייתה שמה לב יכלה לדעת בצ'יק שזה היה שקר ועוד אחד גרוע
ביותר.

חזרתי הביתה והייתי בהלם כזה מוזר, אבל מה יכולתי לעשות?
ידעתי שבמצב כזה שבו המוח משותק והפרצוף שלך נראה כמו פרצוף עז
שחבטו בה עם מעדר עדיף לאסוף את הרגליים (כל עוד השיתוק או
המעדר לא תפסו אותם) ולברוח.
פתחתי את תיבת הדואר ומצאתי מעטפה בצבע ירוק צהבהב,
היה כתוב שם שאם את שולחת 5 שקל לשישה אנשים שונים את יכולה
לקבל סכומי העתק תוך כמה חודשים, אף פעם לא האמנתי בבולשיטים
כאלו,
מיותר לאמר שהייתי במצב נואש מדי בכדי לחשוב בהגיון
לכן הוצאתי את הארנק ושש מעטפות.

זה חודש ינואר עכשיו, אני קופאת מקור והדבר הראשון בסדר
העדיפויות שלי הוא למצוא בחור שיחמם אותי,
עד עכשיו כל מערכות היחסים שלי נידונו לכישלון,
טוב היה את נועם בכיתה ה' אבל אני לא יודעת אם זה נחשב ואם כן
אז זה שאחר כך הוא הפך להיות חבר של נופר בלי להגיד לי מילה
בטח אומר שהוא בגד בי
אני כמעט ולא זוכרת שום דבר מהיסודי, אמא שלי אמרה לי שזה בגלל
ש"אנחנו לא זוכרים את מה שאנחנו מדחיקים", הייתי אומרת לה
"אז בגלל זה את חושבת שאת פסיכולוגית ושכחת שבמקור את פקידה"
אבל אז היא הייתה עושה משהו גרוע יותר מכל ביקורת פסיכולוגית,
את המבט הנעלב שלה.
בכל מקרה החבר השני היה אמיר והאהבה בינינו פרחה בערך בגיל שבו
פרחו לנו החצ'קונים על הפרצוף ונעלמה בגיל שבו הם נעלמו,
אהבנו ללכת לים ולזרוק אבנים על מדוזות מתות שנסחפו על החוף,
זה בטח לא נשמע לכם רומנטי במיוחד וגם לא הכי שפוי אבל היה בזה
משהו נורא יפה, הדרך שבה אהבנו את אחד השני,
דרך בה השלמנו עם כל החסרונות והיתרונות שהיו בנו, כל החבילה.
אבל כל זה נפסק כשאמיר נסע להודו כדי לגלות את עצמו
ובדרך
גילה גם את עם הגברים.
הייתי בדיכאון אחרי זה כמה חודשים, לא היה אף אחד שם שינחם
אותי רק אמא והמשפטים שלה
"מיקוש את בת 21 תיקחי את עצמך בידיים, הוא פשוט גילה את ה"אני
הפנימי" שלו, אולי זה אומר שהגיע הזמן שאת תגלי גם את שלך..."
מיד אחרי זה הבנתי שהחיים עם אמא לא תרמו לי ועברתי לגור בדירה
בגירסת "הדירה של ג'ו" אי שם בדרום תל אביב.
עכשיו התחלתי להבין שגם לא טוב לי לבד...

החלטתי ללכת לאחד מהמפגשים האלו של היכרות ב10 דקות
ולא היה לי בראש בכלל את נדב, אולי אמא צדקה, באמת לא זכרתי את
מה שהדחקתי.
"טוב כמו שאתם רואים יש לנו חבר'ה מצויינים היום, ת'ם יכולים
לתלות אותי מכף הרגל אם לא יצא כאן שידוך היום" המדריך הזה היה
מצחיק, אמריקאי שמנמן עם מבטא מערב אמריקאי מודגש, התאפקתי שלא
להיכנס להתקף צחוק מולו לכן נשכתי את שפתי בחוזקה,
"מי שלא מכיר ת'כללים כל מה שצריך לעשות זה בסייך 'כל לשבת 8
דקות עם בן אדם ולד'בר'יתו על מה שבא, כשת'ם שומעים ת'פעמון
סימן שצריך להחליף זוגות, ברוב המקרים לא יוצא מזה קשר רציני
אבל היום אני מוכן להישבע שייצא כאן זוג"
הפעמון צילצל
אי אפשר לקלוט עד כמה מעייף וקשה לסכם את כל החיים והאופי שלך
תוך 4 דקות עד שמנסים
ועוד יותר קשה זה לנסות לזכור את ה"קורות חיים במבצע 4 דקות"
של עוד 10 אנשים נוספים
לקראת הסוף כשכבר חשבתי שאני אפצח בסרנדת נחירות התיישב מולי
בחור בן 27 בערך, והוא גרם לי לקפוץ בכיסא
"אהלן אני יואב בן 30 עובד ב... טוב אל תצחקי אבל מזכיר עד
שאני אגמור ת'לימודי אומנות שלי" הוא עצר לרגע לנשום ואז אמר
"אני מצטער שאני תשוש ככה אבל באמת שכל השיחות האלו מוציאות
ממך את כל המיץ"
-" אני יודעת יכולתי לפתוח כאן פריג-את"
הוא חייך, זה סימן טוב
-"אם שכחתי להגיד קוראים לי מיקה אבל יש לי לפחות 100 כינויים
אחרים אז אם בא לך אתה יכול להמציא אחד חדש"
"תודה רבה אבל אני חושב שהמוח שלי עייף מדי כדי לחשוב על משהו
אז אני פשוט אקרא לך מיקי אוקי?"
-"ואני יכולה לקרוא לך היפהפיה הנרדמת?"
"מוסכם"
הפעמון צילצל
"טוב מיקי אם תרצי להעיר אותי מתישהו מהתרדמת אז תבקשי
מהמדריחבית שלנו את המספר".
לקחתי.

נכון שזה מדהים כל הסיפורים האלו על אנשים שהחלו להאמין בישועה
(והם מתעקשים לקרוא לו כך ולא בשם הגנאי) ובדרך פלא צצו ניסים
בחייהם? לא מזמן קראתי על אחד כזה
נכה שבגלל נכותו אישתו עזבה אותו,  יומיים אחרי הבית שלו נשרף
ופיטרו אותו מהעבודה, ממש התגשמות של כל הדברים הכתובים במכתבי
שרשרת,
לאחר כל האסונות האלו הוא החל להאמין בישועה בתקווה שיביא נס
על חייו האומללים, אחרי שנה הוא החל ללכת כאילו כלום, מצא
עבודה ומשפחה וחיי באושר ועושר עד עצם יומו האחרון.

זה היה יום גשום, שיחררו אותי מוקדם מהעבודה ואני העסקתי את
מחשבותי שעות נוספות,
הלכתי  לספריה, קצוות מכנסי היקרים ביותר התרטבו והתלכלכו,
הרגשתי איך עם כל צעד המכנסיים סופגים עוד ועוד, בדיוק כמו
בפירסומת לטמפונים של אולוויז בטלוויזיה
לא ידעתי מה אני מחפשת בספריה אבל ידעתי שאני מחפשת משהו
כשהגעתי ידעתי ישר
תשובות
עברתי במהירות בין המדפים, מדף למדף, כמו אובססיבית מטורפת,
מחכה לסימן אולי אפילו מישועה הזה,
ואז עצמתי את עיניי והעברתי את ידי על שורת ספרים, ספרתי עד
למספר המזל שלי ושכהגעתי אליו הוצאתי את הספר שידי הייתה מונחת
עליו,
קפצתי בבהלה כשגיליתי ששמתי את ידי על משהו קצת יותר גדול
מספר, אולי משהו כמו בן אדם
"חוצפה!" שאג קול זכרי עמוק, ואז השתנתה נימתו בפלאי פלאים,
כילד קטן שזורק ביצים להנאתו על מכוניות עד שהוא מגלה כי אחת
המכוניות היא של מורתו והחיוך, נשמט מפניו,
"אוי סילחי לי גיברת, לא ידעתי שאת, אמ, כלומר, עיוורת, אני
מציע לך בפעם הבאה להביא את המקל שלך אם יש לך אחד ובינתיים את
יכולה לקחת את המיטריה שלי, יום טוב שיהיה לך"
אני לא יודעת אם זה היה הדבר הכי יפה שאמרו לי בחיים או הכי
מביך,
לקחתי את המיטריה ובמשך כל הדרך עד לדלת היציאה נאלצתי להשתמש
בה רק בכדי שלא יבחין כי אינני באמת עיוורת,
כשיצאתי החוצה התחיל לרדת גשם בעוצמה חזקה מאוד,
אז הבנתי שהמיטריה מקל הגישוש שניתנה לי מהאיש ההוא
אכן היתה
מעין ישועה, כי אם לא הייתה לי אותה סביר להניח שהייתי רטובה
כמעט כמו מטלית בדלי מים.

נכנסתי לאוטובוס והתיישבתי מול זוג ספרדיים שלא הפסיקו להתנשק
מול עיני ומידי פעם למלמל מילה בספרדית,
כמה כיסאות מולי ראיתי את שכני גידי, גידי היה אחד מהאנשים
המוזרים ביותר שיצא לי להכיר בחיי,
הוא היה נוסע כל יום במספר אוטובוסים שמשתווה בערך למספר
האצבעות בידיים וברגליים יחד, ואף אחד לא ידע מדוע עשה זאת,
וגם לאף אחד לא היה אומץ לשאול אותו,
הייתי עסוקה בציור על אבקת קור שהייתה מפוזרת על חלון
האוטובוס,
התחלתי לצייר צב, הציור היחידי שידעתי לצייר ובאמת היה ניתן
לזיהוי,
בדיוק כשהגעתי לשריון היד שלי הועפה מהקו וקול פיצוץ אדיר
נשמע,
אנשים החלו לצעוק לידי בקולי קולות,
היו הרבה סוגי אנשים באוטובוס הזה, רוסים, פיליפינים, ישראלים
(וגם את זוג הספרדיים האלו), אבל לכולם היה סוג זהה של צעקה,
כזאת שאין שפה בשבילה,
ואולי זה מה שגרם לה להקפיא לי את הדם.
היינו בטוחים שזה הסוף,
"וואחד תנין", נשמע קול מהרמקולים של האוטובוס
נשמתם של 20 נוסעי אוטובוס נעתקה כעת
"סתם... אחד שתיים, כולם בסדר כאן?, אירעה לנו תקלה באוטובוס
שני הגלגלים הקדמיים שנופחו לא מזמן התפנצ'רו בדיוק באותו
הזמן" עכשיו יכולתי לשמוע קול אנחה מכל צדדי, ובעיקר את זה
שאני השמעתי,
רק נהג צעיר היה אומר בדיחה כזאת,
הצעירים צוחקים מהכל, אולי מפני שזאת התגובה שדורשת מהם הכי
מעט כוח נפשי במצבים מסויימים
"אם אתם רוצים להגיע הביתה היום אני מציע לכם לחפש את תחנת
האוטובוס הקרובה ביותר, העסק הזה יכול להימשך כמה שעות"
ירדתי מהאוטובוס, מחפשת שלט שיתן לי מושג על איפה אני
רחוב "יאנוש קור'צק", מוכר.
אילנה גרה כמה רחובות מכאן אולי שניים, הגשם לא נפסק עדיין
ומצאתי את המיטריה שהזר נתן לי שימושית ביותר
בפעם השניה,
צלצלתי לאילנה לשאול אותה אם אפשר לעלות אליה כי אני קרובה
"בטח! מיקי (נזכרתי ביואב) תבואי כמה שיותר מהר יש כאן
בטלוויזיה סרט סוחט דמעות על איזה בחור אחד מסכנונצ'יק, חיוור
כזה שנולד עם מספריים במקום ידיים ו..."
"זה בסדר אילנה אני חושבת שאני רוצה לגלות את ההמשך לבד.. אני
אגיע עוד 10 דקות בערך"
ניתקנו
אם לא הייתי עוצרת אותה סביר להניח שהייתה ממשיכה ומגוללת
באוזני את כל עלילת הסרט ולא היה לי סבלנות לזה בגרוש

ראינו יחד את הסוף של הסרט וזה בהחלט היה סרט מרגש ויפהיפה,
אפילו סוחט דמעות,
שמעתי קול פתיחת מפתח בדלת דירתה של אילנה,
זה היה נדב שנכנס ובעיניו מבט נוראי של פחד ואימה,
הוא סגר את הדלת אחריו מהר מהר ונעל אותה,
לאחר שניה שמענו קול דפיקה עצומה בדלת,
מישהו ניסה לפרוץ אותה, הוא היה חזק,
אילנה ניסתה להתעשת ללא הצלחה, נדב רעד מפחד,
גם אני רעדתי,
בלי שהרגשתי רגלי הובילו אותי במהירות לעינית דרכה ראיתי אדם
כנראה רוסי, בלי חולצה, עם גי'נס נמוך משופשף,
הוא היה נראה מסומם או משהו כזה
אני לא יודעת מה נכנס בי ואיך היה לי ת'אומץ או את הטימטום אבל
פתחתי את הדלת וצעקתי עליו בכל כוחי ובמלוא ביטחון
"תקשיב לי עכשיו י'בן זונה, אם אתה לא מתרחק עכשיו מהבית הזה
אני מזמינה משטרה, שמעת?!, שמעת?! " אז ראיתי שהבן אדם חטף
ת'קריזה ורץ לדלת עוד פעם, סגרתי לפני שהוא הספיק לפרוץ או
להיכנס
אמרתי לאילנה ונדב שיתחילו לשים כיסאות וכל מה שאפשר ליד
הדלת,
לקחתי את הטלפון והתקשרתי למשטרה
איזו שוטרת הרימה את הטלפון ידעתי שבאותו רגע היא גם הרימה
חבילת מסטיקים וזרקה אחד לפיה, ובנוסף שילבה רגליה והניחה אותם
על השולחן
-"תשמעי (שומעת קול לעיסה בין מילה למילה), כל מה שאני יכולה
לעשות זה להזמין ניידת בעוד חצי שעה, קיי?"
"לא את תקשיבי לי עכשיו!" צרחתי בקולי קולות "הבן של החברה הכי
טובה שלי כמעט נרצח כרגע ע"י איזה רוסי מסומם אז או שאת שולחת
לי ניידת עכשיו או שיהיה כאן באמת רצח ואני אהיה אחראית
עליו!"
-"אוקי אוקי (היא הורידה את רגליה מהשולחן ובלעה את המסטיק
מרוב הלם), אין סיבה להלחץ, אני מיד שולחת שתי ניידות"
הרוסי המשיך לנסות לפרוץ את הדלת, ואז כאילו אירע נס והרעש
הפסיק,
פתחנו את החלון וראינו אותו רץ ברחוב מתנדנד מצד לצד, נתקל
בעמוד ומתעלף על הריצפה, אחרי חמש דקות הופיעה ניידת שלקחה
אותו משם
בעוד חצי שעה תתקשר בדיוק אותה שוטרת לועסת מסטיקים לאמר שהם
תפסו את הבחור, שהוא היה סוחר סמים רציני שהם חיפשו הרבה זמן
ושהם שולחים אותו למעצר של 4 שנים,
הייתי נותנת לו הרבה יותר

אילנה פחדה ללכת לישון לבד לכן החלטתי להישאר איתה ועם נדב,
היא הודתה לי אלפי פעמים ואמרה שהיא מודה לה' שהגלגלים של
האוטובוס התפנצ'רו ושהיא לא יודעת מה הייתה עושה אם לא הייתי
שם
גם נדב הודה לי והערכתי את זה מאוד כי ראיתי כמה קשה היה לו
להוציא כל מילה מהפה מרוב הלם
אילנה סיפרה לי שהיא פוחדת שהרוסי  יחזור אחרי שהוא ישתחרר כדי
לחפש נקמה
ואני אמרתי לה ש "מה פתאום אילנה, הוא היה מסומם ושתוי, מה
הסיכוי שהוא יזכור משהו מהאירוע הזה בכלל" (שיקרתי לה, חשבתי
שזה הכי טוב לרגע זה),
בהמשך הלילה שמענו עוד דפיקות וקפאנו במקום אבל אז גילינו שזה
היה אצל השכנים,
אני לא אשכח את המקרה הזה
בחיים

המשך בעזרת השם יבוא...