דרכת עליי.
אני לא מאמינה שהגעתי למצב שאני לא מסוגלת לראות אותך.

אני מתקשרת, 3 פעמים ביום לפחות.
פעם קודמת אמרת לי שאני קרה אלייך, שאני לא מתייחסת, לא
מתקשרת.
ואני, 3 פעמים אם לא יותר, ומה את אומרת לי?
"אין לי זמן לדבר." ומנתקת.

רק תגידי לי אם פגעתי בך באיזשהי צורה, עשיתי לך עד כדי כך רע
שכבר הספקת לשכוח?
כבר שכחת איזה חברות טובות היינו, כמה אהבתי אותך, היית ישנה
אצלי כל יום, יום אחד לא היינו מדברות וזה היה נראה כאילו שנים
לא דיברנו.
עכשיו, עכשיו שבוע כמעט עבר מאז שראיתי אותך פעם אחרונה, את
בקושי מדברת איתי, שיחה אחת לא קיבלתי ממך השבוע, אפילו כמה
משפטים זה יותר מדי לבקש.
ואת זאת שקרה אליי, אני לא אומרת לך כלום על זה, אבל את קרה,
לא אכפתית כזאת.

שלא תחשבי לא נכון, אני לא מבקשת שתרחמי עליי או משהו, אני רק
רוצה שנחזור להיות חברות טובות כמו פעם, שנעשה את כל השטויות
שהיינו עושות פעם, שנהיה ביחד יותר משעה בשבוע, שתתקשרי אליי,
שניסע למקומות ויהיה לנו מצחיק, יהיה לנו רק טוב.

אני מתגעגעת אלייך, הילדה שלי, איך התבגרנו, כבר אין לך זמן
לשטויות, אין לך כוח לזה יותר, את עסוקה כל כך בכל הדברים
התפלים, כל מה שמעיק ועושה כבד על הלב, שלי ושלך.

אז באמת שלא רציתי להגיד את זה, אבל אני לא יודעת מה יהיה לי
יותר טוב, איתך או בלעדייך, ואני סובלת, סובלת המון כרגע וכל
כך מחכה שזה יעבור כבר, הכאב הזה.

איך שכחת את הכל?!
אני לא מאשימה אותך, את לא יכולה לשנות את עצמך בשבילי ואני גם
לא יכולה לבקש ממך דבר כזה, אבל המעט שאת יכולה לעשות זה
להפסיק לדרוך עליי, אז בבקשה ממך, גם אני בנאדם.