הם ישבו חבורה של עשרה
שם בשדרה הרחוקה
מול בית ספר התיכון
אחד הביט על השניה
ניראה היה שכל אחד מכונס בפני עצמו

מהרהרים חושבים
מבטים מתרוצצים

הוא היה שם גבוה
שיער שחור
עינים כמו הים

ניסה ללכוד את מבטה
אך לשווא
היא היתה מפוחדת
מכונסת בפני עצמה

הוא כל כך רצה ללחוש לה
בא לך לשתות איתי קפה פה בפינה?
אך היא היתה מרוחקת
מתבודדת
היא ידעה שרוצה להתקרב אליהם
להיות חלק מהם
להיות איתם

אך איך תוכל
היא היתה ילדה זרה
ילדה שבאה מעולם שונה
לא מוכר
עולם ששם כלום לא מותר

היא הציצה אליהם
הביטה בפניהם

וידעה בליבה
שלעולם לא תהיה חלק מהם
היא הביטה רק עוד דקה
רק עוד שניה

לקחה סיפרה תרמילה
חבשה כובעה
והלכה...

הוא הביט אחרי לכתה
הוא הביט אחר גבה
ניסה לומר רק עוד מילה

אך שתיקתו ננעצה בליבה
שתיקתו פגעה בנשמתה

והיא הלכה
איש לא ידע אם היתה
ואולי רק חלם על דמותה..